ע"פ 10761/05 ניסים חצבני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערערים מועסקים על ידי חברת מנופים, ובתאריך 26.8.04 הגיעו למפעל חברת קוקה-קולה בבני-ברק כדי לבצע עבודות שונות. בצאתם מחצר המפעל הם התבקשו על ידי אחד המאבטחים (להלן: "אנטון") לעצור לבדיקה שגרתית של תכולת הרכב, ועל רקע זה התפתח ויכוח אליו נגרר גם המאבטח הנוסף – תומר לוי (להלן: "המתלונן"). בשלב כלשהו פתח אנטון את השער, אולם בטרם נסעו משם, השליך אחד המערערים סיגריה לעברו של המתלונן. המתלונן הגיב ביריקה, ובעקבות כך ירדו המערערים מהרכב מתוך כוונה לתקוף את המתלונן. זה האחרון אחז במקל אותו שבר לשניים, אולם לא הספיק לעשות בו שימוש, הואיל וספג מהלומה בפניו מאחד המערערים. לאחר שנפל על הארץ, הוסיפו המערערים ובעטו בו בכל חלקי גופו, לרבות ראשו, גבו וצלעותיו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שברים בעצמות הפנים, והוא נזקק לאשפוז בבית חולים.

בגין כל אלה יוחסה למערערים עבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 33 בשילוב עם סעיפים 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.המערערים כפרו בכך שהיתה להם יד בתקיפת המתלונן. נטען, כי אף שאין מחלוקת כי המתלונן נחבל בפניו, אפשר שהוא נפגע מהמקל בו אחז מתוך כוונה לתקוף אותם. מערער 1, ניסים חצבני, הוסיף, כי כאשר ירד מהרכב אחז בו אנטון מאחור, ועל כן לא יכול היה לתקוף את המתלונן. מערער 2, סאסי עמר, טען, כי הוא אחז במערער 1 כדי להפריד בינו למתלונן. גרסתו של מערער 3, אליעזר עמר, היתה כי לא ירד כלל מהרכב, הואיל ובעת שהסכסוך הסלים הוא שוחח בטלפון, ועל כן פרטי האירוע אינם ידועים לו.

3.גרסאותיהם של המערערים לא קנו אחיזה בליבו של בית משפט קמא, הואיל ובפניו העידו עדי ראייה אשר לא היתה סיבה לפקפק במהימנותם. מפיהם של אלה הצטיירה התמונה לפיה כל שלושת המערערים ירדו מהרכב כדי לתקוף את המערער, וכך עשו עד שהורחקו מקורבנם. על עדים אלה נמנים דורון ארד (ראו הכרעת הדין בעמ' 135), אנטון טימופייב (עמ' 136), וניצן גליסקו (עמ' 137). ביחס אליהם קבע בית המשפט, כי אין להם "כל כוונה נסתרת או עניין בהפללת הנאשמים ויש לומר כי אלו עדים אובייקטיביים שנכחו במקום במקרה ותיאורם את התרחשות האירועים אובייקטיבי ונטול שיקולים זרים" (הכרעת הדין, בעמ' 141).

הנה כי כן, להרשעת המערערים קדמה הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, ובאלו, כידוע, ההלכה הנוהגת היא שאין בית משפט שלערעור נוהג להתערב, למעט מקרים חריגים. גם לאחר שהאזנו לטיעוניהם של באי-כוחם המלומדים של המערערים, לא נמצאה לנו עילה לקבוע כי עניינם של שולחיהם נמנה על אותם חריגים.

מכאן דעתנו, כי בהרשעת המערערים לא נפל פגם כלשהו, ועל כן דינם של הערעורים כנגד הכרעת הדין להידחות.

4.באשר לעונש – בית המשפט המחוזי ראה להבחין לחומרה את עניינם של מערערים 2 ו-3 מזה של שותפם לנוכח עברם הפלילי. כתוצאה מכך נגזרו למערערים אלה 3 שנות מאסר ו-19 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד נגד מערער 3, כך ששנה מתוכו תהיה במצטבר. מאידך, למערער 1 נגזרו 18 חודשי מאסר, תקופה זהה על-תנאי, וכל אחד מהמערערים חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

המערערים תקפו את קורבנם שכל אשר ביקש לעשות היה למלא נאמנה את תפקידו כמאבטח במפעל. אכן, אפשר שהמתלונן עצמו תרם להסלמת האירוע שעה שירק לעבר נוסעיה של המשאית, אולם גם זאת יש לזכור, שהוא נהג כך לאחר שהמערערים השליכו לעברו סיגריה. כך או כך, ויכוח מסוג זה שרבים כמותו, לא הצדיק את תגובתם הקשה והאלימה של המערערים. אמרנו ונשוב ונאמר, כי האלימות בחברה הישראלית קיבלה ממדים מדאיגים, ואחת הדרכים להלחם בתופעה זו היא על ידי החמרה בענישה. דברים אלה נכונים, בבחינת קל וחומר, לעניינם של מערערים 2 ו-3, הואיל ולשניהם עבר פלילי בגינו נשאו עונשי מאסר, והמקרה הנוכחי מלמד כי הם לא הפנימו עד תום את הלקח מאותם הליכים. עם זאת, ראינו מקום ללכת קמעא לקראת מערער 3. בעניינו של מערער זה הופעל, כאמור, מאסר על-תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו. עונש זה נגזר במקורו בשנת 1994 ולאחר זמן הוארך תוקפו. נראה לנו כי לנוכח חלוף הזמן יהא זה נכון לחפוף שנה מתוך אותו עונש למאסר שהושת על מערער 3 בתיק זה, בעוד שחצי שנה מתוכו תהיה במצטבר. התוצאה היא אפוא שעונש המאסר בו ישא מערער 3 יעמוד על שלוש וחצי שנים. אנו דוחים את הערעורים ביחס ליתר חלקיו של גזר-הדין.

מערער 1 יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום ח' בסיון תשס"ו (4.6.2006), עד לשעה 11.00.