ע"פ 10841/03 מוחמד אברגיט נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה לו המערער נוהג להציע עסקאות מפתות לאנשים שונים תוך הבטחה שיוכלו לגרוף רווחים נאים לכיסם, ולאחר שהצליח לבודד את קורבנותיו, נטל מהם סכומי כסף גבוהים ונמלט. בדרך זו גרף המערער לכיסו כ-200 אלף ₪.

המערער כפר בעובדות שיוחסו לו וטען כי כל המתלוננים, חמשה במספר, פעלו בצוותא-חדא כדי להפלילו על רקע פעילותו כסייען לכוחות הביטחון בישראל במשך מספר שנים.

את הגרסה הזו דחתה השופטת המלומדת של הערכאה הראשונה, לאחר שנתנה אמון בעדי התביעה. התברר, כי בין אלה האחרונים לא היתה קיימת היכרות מוקדמת, וממילא הטענה בדבר הקשר שקשרו העדים להפלילו, לא היה לה על מה שתסמוך. המערער הורשע אפוא ב-4 אישומים בהן העבירות היו זהות – גניבה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - ובית המשפט גזר לו 30 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ₪, והוא חויב לפצות את המתלוננים בסכום של 100,000 ₪.

בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד נ' ורצברגר, סבור כי בעונש שהושת על שולחו גלומה חומרה יתרה, באשר לא ניתן בו משקל ראוי לפעילותו הממושכת של המערער כסייען, והסכנה הנשקפת לו אם יידרש לשהות בתנאי כליאה. אולם לכל אלה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו (ראו סעיף 10 לגזר הדין), שם הודגש כי לניתוקו של המערער ממשפחתו, כמו גם לסיועו לכוחות הביטחון, נכון להעניק משקל לקולא בגזר-הדין. עם זאת, הדגיש בית המשפט, כי אותם נימוקים אינם יכולים להוות היתר לביצוען של עבירות פליליות, אשר היה כרוך בהן נזק-ממון קשה לקורבנות תמימים, אשר הלכו שבי אחר הבטחותיו של המערער. השקפה זו של הערכאה הראשונה מקובלת עלינו במלואה, ולאחר שנתנו את דעתנו גם לנסיבותיו האישיות של המערער, לא מצאנו כי הושת עליו עונש חריג או כזה המחייב את התערבותנו.

הערעור נדחה על שני חלקיו, בכפוף להוראתנו כי מתקופת המאסר בה על המערער לשאת, ינוכו ימי מעצרו.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 28.3.2004, עד לשעה 11.00. הערבויות שהופקדו על ידי המערער מכוח החלטתו של בית משפט זה מיום י"ט בכסלו תשס"ד (14.12.2003), תעמודנה בתוקפן עד להתייצבות המערער לשאת בעונש.