ע"פ 10990/03 ג'האד אלהרוש נ. מדינת ישראל

ביום 11.11.2002, בשעה 9.00 בערך, פגע המבקש עם רכב בו נהג בקטין יליד שנת 1980 שרכב על אופניו, וכתוצאה מפגיעה זו נגרם מותו של הקטין. המבקש, אף שידע כי פגע באדם (הקורבן הועף ונחבט בשמשה הקדמית של הרכב אשר התנפצה, ואחר כך נזרק לכביש), לא עצר במקום, נמנע מלהגיש עזרה לפצוע, וגם קריאותיו של אדם שנקלע למקום לא מנעו ממנו מלהסתלק מהזירה. ועוד נטען, כי בהמשכו של אותו יום, הסתיר המבקש את הרכב בכרם ענבים סמוך לביתו, שרף את רישיון הרכב, ואף הנחה את בני משפחתו לטעון בחקירתם כי בשעה בה התרחשה התאונה הוא שהה בביתו.

למבקש יוחסו עבירות שונות, חלקן על פי פקודת התעבורה (הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה ללא רישיון וביטוח תקפים), ואחרות לפי חוק העונשין התשל"ז-1977 (שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה והדחה בחקירה).

המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום והורשע בעבירות אשר יוחסו לו, ובהמשך גזר לו בית המשפט עונשים אלה: 36 חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, ופסילה מלקבל רישיון נהיגה במשך 8 שנים, אשר תחילת מניינן ביום שחרורו של המבקש מהכלא.

בבקשה שבפני עותר המבקש לעכב את ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי עד למתן פסק-הדין בערעור, אולם לאחר שבחנתי את הבקשה והאזנתי ברוב קשב לטיעונו של עו"ד א' ג'לג'ולי, בא-כוחו המלומד של המבקש, לא מצאתי כי הוכח קיומה של עילה המצדיקה את עיכוב ביצוע העונש. כאמור, הורשע המבקש על פי הודאתו, ולפיכך הופרכה חזקת החפות ממנה נהנה עד אז. גם העונש שהושת עליו אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, ועל כן, אין מקום לסטות מהכלל לפיו האינטרס הציבורי מחייב אכיפה מיידת של העונש. לא נעלמו ממני המלצותיו של שירות המבחן בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא, כמו גם נסיבותיו של המבקש, אולם ספק בעיני אם בית משפט שלערעור יפחית את העונש עד לרמה בה יוכל המבקש לשאת בו בדרך של עבודות שירות.

התוצאה היא איפוא שהבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת בעונש ביום ל' בכסלו תשס"ד (25.12.2003), עד לשעה 11:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. מזכירות בית המשפט מתבקשת לקבוע ערעור זה לשמיעה לא יאוחר מסוף חודש מרץ 2004.