ע"פ 11000/03 ג'מאל סוויטאת נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשעות הקטנות של אחד מלילותיו של חודש יולי 2002, נכנסו המערער ואחר לדירתו של אדם בחיפה, העירו אותו משנתו, ובאיומי סכין שהצמידו לצווארו שדדו ממנו כסף, תכשיטים ורכוש אחר.

באישום נוסף שיוחס למערער נטען, כי הוא ואחר תקפו שניים שבילו על חוף הים בנהריה, וגם מהם שדדו באיומי סכינים כסף ורכוש.

המערער, באמצעות בא-כוחו, הודיע לבית משפט קמא בהיפתח הדיון, כי הוא אינו חולק על העובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם טען כי בעת ביצוען של העבירות הוא סבל ממחלת נפש, ועל כן אין הוא נושא באחריות פלילית. כאן המקום להוסיף, כי וועדת אבחון שבדקה את המערער על פי בקשת סנגורו דאז, קבעה בחודש דצמבר 2002 בהסתמכה על מסמך שהוגדר כ"סיכום הסתגלות" שהוציא מעון "נווה מנשה", כי המערער אינו מפגר, אולם נתגלו אצלו סימנים ברורים למצב פסיכוטי עם התנהגות מניפולטיבית ואנטי סוציאלית. בעקבות כך הופנה המערער על ידי בית משפט קמא לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז, ותוצאתה הובאה בחוות-דעת ולפיה המערער אינו סובל ממחלת נפש, אלא מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, ועל כן הוא כשיר לעמוד לדין. אחד מאלה החתומים על חוות הדעת, ד"ר צינובוי, העיד בבית המשפט, כי לנוכח ספקות שעלו בקשר עם מהימנות תלונותיו של המערער, נערכו לו בדיקות שונות ואלו הובילו למסקנה שהתלונות אינן אמיתיות והתנהגותו מגמתית.

על מסקנות אלו חלק הפסיכיאטר מטעם המערער, ד"ר קראקרה תאופיק, שמצא כי המערער לוקה בפיגור שכלי וסובל ממחלת נפש – סכיזופרניה פרנואידית כרונית.

בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח בהרחבה את עדויות המומחים, החליט לאמץ את מסקנתו של ד"ר צינובוי, ולאחר שבחנו את הנמקתה של הכרעת הדין, לא מצאנו כי נפל בה פגם. אדרבא, אנו סבורים כי המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היתה מחויבת המציאות, וזאת מכל אחד מהטעמים הבאים:

א.עד לשנת 2000 נבדק המערער על ידי שלוש ועדות אבחון אשר מצאו כי הוא אינו מפגר, או לכל היותר שהוא לוקה בפיגור קל. החשוב לענייננו הוא שהועדות גם התרשמו כי המערער עשה מאמצים להראות מפגר. מכאן נבעה מסקנתו של בית משפט קמא, אותה לא ראינו עילה לדחות, לאמור, המערער "אינו סובל מפיגור שכלי וכי הוא הצליח, בהתנהגות מניפולטיבית, להטעות ועדות קודמות לסבור כי הוא סובל מפיגור שכלי קל".

ב.בדיקתו של המערער על ידי ד"ר קראקרה נמשכה כשעה וחצי בלבד, בעוד שהפסיכיאטרים מטעם המדינה בדקו את המערער במשך כשבועיים בתנאי אשפוז. לעניין זה מקובלת עלינו הדעה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שתוצאתה של בדיקה ממושכת שכזו אמינה יותר, הואיל ובמהלכה יכלו הרופאים לעמוד ביתר קלות על התנהגות המערער ותגובותיו, מחד, ולנטרל מתוכן את אותה התנהגות מניפולטיבית שאובחנה אצלו, מאידך.

ג.בניגוד לסברתו של ד"ר קראקרה, מעיניהם של מומחי המשיבה לא נעלמו הרקע הסוציו-אקונומי של המערער ומחלת הנפש ממנה סובלת אמו. עניין אחר בו טעה ד"ר קראקרה היתה הנחתו כי במהלך אשפוזו שהה המערער מרבית הזמן בחדרו, בעוד שבפועל הוא שהה בחברתם של מטופלים אחרים, ועל כן יכול היה הצוות הרפואי לעקוב אחר התנהגותו ללא קושי.

לנוכח כל אלה ונימוקים נוספים אותם מנה השופט המלומד של בית משפט קמא, מסקנתו היתה כי המערער אינו לוקה בפיגור שכלי והוא אינו חולה נפש. כאמור, במסקנה זו לא מצאנו פגם, ובית משפט קמא היה רשאי להגיע אליה לנוכח חומר הראיות שהיה בפניו.

מכאן דעתנו כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות.

באשר לעונש – המערער הורשע בביצועם של שני מעשי שוד מזוין והתפרצות לדירה, ובעקבות כך נגזר לו 4 שנות מאסר, 18 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 2,500 ₪. כמו כן הופעל, במצטבר, מאסר על-תנאי בן 6 חודשים שעמד נגדו. עונש זה אינו חמור כלל לנוכח העבירות ונסיבותיהן, כפי שהוא גם אינו סוטה מרמת הענישה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.