ע"פ 11018/03 אבו שיכה אחמד נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2002 פרץ המערער עם אחרים לארבעה כלי רכב, אשר בהמשך נמכרו לסוכן משטרתי. בשני מקרים נוספים פרצו המערער ושותפיו לשני רכבים אחרים, אולם הכוונה לסחור בהם סוכלה.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מסחר ברכב גנוב, קבלת נכסים שהושגו בפשע, ניסיון למסחר ברכב או בחלקים גנובים, חבלה במזיד, פריצה לרכב וגניבת רכב. בגין כל אלה גזר לו בית המשפט המחוזי 40 חודשי מאסר, 8 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ₪, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר.

הערעור שהוגש לבית משפט זה הופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער, לעובדה שאת עבירותיו ביצע במהלך חודשיים בלבד שלאחריהם לא נמצא כי חזר לחטוא בפלילים, ושהרשעתו הנוכחית הינה הראשונה בחייו. כן נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לעובדה שהמערער היה נתון במעצר-בית, ובעיקר היפנה המערער לתסקירו של שירות המבחן, בו נכללה המלצה להימנע מגזירה של מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש מאסר בו ניתן יהיה לשאת בדרך של עבודות שירות.

לא מצאנו בערעור זה ממש. אכן, המערער הינו אדם צעיר, אולם מקובלת עלינו הגדרתו של בית משפט קמא, לפיה חרף גילו המערער הינו מי "שגילה פעלתנות עבריינית שהתאפיינה בדומיננטיות רבה. ביצוע עבירות גניבת הרכבים היתה שיטתית כאשר הנאשם ושותפיו אינם בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם להפיק רווחים קלים מרכושם של האחרים, ואף לחבל ולגרום נזק ברכוש זה" (ראו עמ' 10 לגזר הדין). מעיניו של בית משפט קמא לא נעלם גילו הצעיר של המערער, ונסיבותיו האישיות, אולם חרף כל אלה ראה לנכון לדחות את המלצות שירות המבחן, והוא עשה זאת לנוכח חומרתם של המעשים, נפיצותם, והצורך להרתיע את הרבים.

לא מצאנו דופי בהנמקתה של הערכאה הראשונה, וממילא גם לא הוכחה עילה להתערבותנו.

הערעור נדחה.