ע"פ 1112/16 ארתור רפאילוב נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שגזר בית המשפט המחוזי על המערער.

1.המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ובניסיון שוד בחבורה לפי סעיף 402(א) בשילוב סעיף 25 לחוק. על פי עובדות האישום הראשון בשנת 2010 קשר המערער עם שלושה אנשים ובהם עד מדינה, לשדוד עובדת של חברת פז גז בסניף רמלה. לפי התכנון היה על עד המדינה לחטוף את התיק של העובדת כשזאת יוצאת לכיוון הבנק. ביום הביצוע התמקם המערער בעמדת תצפית על מנת לדווח לרוסלן, אחד מבני החבורה, על יציאת העובדת. בשלב מסוים דיווח המערער לרוסלן ולעד המדינה כי במקום יש בלשי משטרה והם חדלו מקידום השוד. על פי עובדות האישום השני במהלך שנת 2010 קשר המערער עם רוסלן, עד המדינה ואדם נוסף בשם ארתור לשדוד תכשיטן בתל-אביב. על פי המידע שמסר המערער לחבורה התכשיטן היה אמור להגיע למקום עם ארבעה קילו זהב. בנוסף, מצא המערער קונה לזהב. על פי התכנון של החבורה עד המדינה והמערער היו אמורים להגיע למקום על אופנועו של עד המדינה, המערער היה אמור לחטוף את התיק מהתכשיטן ולמסור אותו לרוסלן ולארתור שימתינו בקרבת מקום ברכבו של ארתור. שוד זה לא יצא אל הפועל.

למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך תקופת מעצרו בהליך דנן, נגזרו על העורר בהליך אחר שמונה חודשי מאסר אותם ריצה תוך כדי ניהול ההליך דנן. אשר לגורלם של המעורבים האחרים בפרשה: רוסלן נמלט מהארץ; עד המדינה הורשע ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר במסגרת הסכם עד מדינה; נאשם נוסף ממתין להכרעת דין וארתור הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (התפרצות) וקשירת קשר לביצוע עוון (גניבה) ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל.

2.הסדר הטיעון אליו הגיעו המערער והמשיבה לא כלל הסכמה לעניין העונש וטרם גזירת דינו נתבקש שירות המבחן ליתן חוות-דעת בעניינו. בתסקיר שהוגש עמד שירות המבחן על נסיבותיו האישיות של המערער, התמכרותו לסמים ועברו הפלילי העשיר וסיכם כי נוכח התמכרותו לסמים, התנהגותו האלימה, העדר מודעות למצבו והעדר מוטיבציה ובשלות לטיפול, הסיכון ממנו מועצם וטיפול שיקומי אינו מתאים לו. שירות המבחן המליץ, אפוא, לגזור על המערער "ענישה קונקרטית" שתפחית את הסיכון הנשקף ממנו ותמחיש לו את חומרת מצבו.

3.בגזר דינו מיום 24.12.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לראות בשני האישומים אירוע אחד, שכן מדובר בשני אירועים שונים ובתוכניות עברייניות שונות, ועל כן יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אחד מהם ולגזור את דינו של המערער בהתאם. בית המשפט ציין כי בקביעת מתחם העונש ההולם לכל אישום שקל את התכנון, התחכום ובכל הנוגע לאישום השני גם את מציאת הקונה לזהב שהיה בכוונת המערער וחבריו לשדוד. כשיקול לקולא עמד בית המשפט עם זאת על כך שניסיונות השוד לא הגיעו לכלל אינטראקציה עם הקורבנות הפוטנציאליים ולכן לא נגרמה להם טראומה. מתחם העונש ההולם לאישום הראשון בעבירת ניסיון השוד הועמד על-ידי בית המשפט קמא על טווח שבין 18 ל-28 חודשי מאסר בפועל ואילו לאישום השני על קשירת קשר לביצוע פשע נקבע מתחם שבין 10-5 חודשי מאסר. בקביעת העונש בתוך המתחם הסתפק בית המשפט בקביעת עונש מאוחד אחד לשני האירועים והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו - למעט שמונת החודשים בהם ריצה עונש מאסר בגין עונש שנגזר עליו כאמור בהליך אחר. כמו כן הפעיל בית המשפט קמא עונש מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער, וקבע כי מחציתו תרוצה בחופף לתקופת המאסר שנגזרה עליו בהליך דנן ומחציתו במצטבר. עוד גזר בית המשפט קמא על המערער עשרה חודשי מאסר על-תנאי וקבע כי על המערער להתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו ביום 11.2.2015.

4.יומיים בלבד לפני המועד שנקבע להתייצבותו, כאמור, הגיש המערער ערעור על גזר הדין ועמו הבקשה דנן לעיכוב ביצוע העונש. בערעור נטען, בתמצית, כי היה על בית המשפט להסתפק בעונש מאסר החופף לתקופת מעצרו של העורר (20 חודשים) וזאת משום ששתי העבירות שבהן הורשע מעולם לא הגיעו לידי מימוש ולא נוצר כל קשר עם קורבן העבירה הפוטנציאלי. בבקשתו לעיכוב ביצוע העונש טוען המערער כי ריצה 20 חודשים מתוך 32 חודשי המאסר שנגזרו עליו ומשכך נותר לו לרצות שנת מאסר אחת. תקופת מאסר נוספת זו, כך נטען, מעלה חשש כי יסיים לרצות את עונש המאסר בטרם יישמע ערעורו. עוד טוען המערער כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וגם מטעם זה הוא סבור כי יש לעכב את ביצוע העונש.

5.בתגובתה לבקשה ציינה המדינה כי המערער שגה בחישוב תקופת המאסר בפועל שנותרה לו, שכן עליו לרצות 32 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר, אך למעט הימים בהם ריצה מאסר בפועל. ובמילים אחרות, עליו לרצות 19 חודשי מאסר נוספים ולא 12 חודשים, כגרסתו. אשר על כן, טוענת המדינה, דחיית הבקשה לא תייתר את הליך הערעור, כנטען. המדינה מוסיפה וטוענת כי הערעור והבקשה דנן הוגשו, בהסכמה, לאחר חלוף 45 ימים ממועד מתן גזר הדין (24.12.2015) ויומיים בלבד לפני המועד שנקבע להתייצבות המערער לריצוי עונשו וגם טעם זה תומך בדחיית הבקשה. לבסוף טענה המדינה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים.

6.לאחר עיון בבקשה ובתגובה הוריתי ביום 10.2.2015 כי בשלב זה על המערער להתייצב לריצוי עונשו במועד שקבע בית המשפט קמא וזאת בהינתן העובדה

שהבקשה הוגשה יומיים בלבד לפני המועד שנקבע לריצוי עונש המאסר. המערער החל, אפוא, לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו ביום 11.2.2105 והדיון בבקשה התקיים ביום 15.2.2016, במהלכו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם והמערער הוסיף והתייחס לנסיבותיו האישיות המצדיקות אף הן לשיטתו את עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו.

7.דין הבקשה להידחות.

בקשת המערער נסמכת בעיקר על העובדה כי תקופת המאסר שנותרה לו היא קצרה יחסית ומעלה חשש כי יסיים לרצות את עונשו עד למועד הדיון בערעור. אך כפי שהודה בא-כוח המערער בהגינותו במהלך הדיון בבקשה, תקופת המאסר הנותרת שעל המערער לרצות בניכוי ימי מעצרו, היא 19 חודשים ולא שנה. משכך, תקופת המאסר, כשלעצמה, אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע העונש. אשר לסיכויי הערעור, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי העונש שנגזר על המערער אכן נוטה לחומרה וזאת בהינתן רמת הענישה הנוהגת בעבירות של ניסיון שוד שבהן היה מגע של ממש עם הקורבן ובהן נפגע הקורבן במהלך ניסיון השוד (ראו, למשל, ע"פ 8864/15 גורליק נ' מדינת ישראל

(3.2.2016) ע"פ 4739/14 ג'מיל נ' מדינת ישראל (29.12.2014)).

עם זאת, בשים לב להלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית וכן בשים לב לתקופת המאסר הנותרת שעל המערער לרצות, לעברו הפלילי המכביד ולתסקיר השלילי של שירות המבחן, נראה כי גם אם יוחלט על הקלה מסוימת בעונשו של המערער, הערעור לא יתייתר בשל תחילת ריצוי העונש.

הבקשה נדחית, אפוא, אך על המזכירות לקבוע את הערעור לשמיעה לא יאוחר מסוף חודש יוני 2016.