פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
11157/05
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערערים:
1. תמם חוה
2. יוסף תמם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בימ"ש השלום בת"א (השופט מ' פלד) מיום 28.11.05
שלא לפסול עצמו בת.פ. 7143/04
בשם המערערים: עו"ד יהושע
רזניק; עו"ד ציון סהראי
בשם המשיבה: עו"ד אלעד
פרסקי
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב
(השופט מ' פלד) מיום 28.11.2005 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 7143/04.
1. כנגד המערערים, בעלי חברת הסעות, הוגש כתב
אישום המייחס להם עבירות שוחד וקבלת דבר במרמה (ת"פ 7143/04). בין היתר, נטען
כי המערערים הסתייעו בסדרן הסעות בחברה ממשלתית – לו נתנו שווה כסף – כדי לקבל
תשלום עבור הסעות שאותן לא ביצעו בפועל. על פי עובדות כתב האישום, סדרן ההסעות היה
משנה את הזמנות הנסיעה במחשב כך שנחזה כאילו בוצעו נסיעות והמערערים קיבלו בעבורן
תמורה. סדרן ההסעות עצמו הורשע בהליך אחר – על פי הודאתו – בקשר למעשיו בפרשה זו.
בהליך שמתנהל כנגדם טענת המערערים היא כי גם אם סדרן ההסעות שינה את נתוני הנסיעות
במחשב, הרי שהדברים נעשו לא מתוך כוונה לרמות אלא בשל נסיבות אחרות ובאישור הממונה
על סדרן ההסעות.
2. בהליך שמתנהל כנגד המערערים, סדרן ההסעות
הוא עד תביעה מרכזי. בישיבה מיום 8.9.2005 נחקר סדרן ההסעות, בחקירה נגדית, על
עדותו. בחקירה זו התגלעו אי-דיוקים בין עדות סדרן ההסעות לבין הודאתו בעובדות כתב
האישום. בעקבות עדותו זו ביקשו המערערים (ביום 22.11.2005) לפסול את בית המשפט.
עילת הפסילה סבה כולה על שהתרחש באותה ישיבת הוכחות, בה נחקר סדרן ההסעות בחקירה
נגדית. נטען, כי בית המשפט "ירד לזירה" במהלך החקירה הנגדית. הוא נטל
לעצמו את תפקיד התביעה וחקר את סדרן ההסעות. שאלות בית המשפט לא היו בגדר שאלות
מבהירות. בית המשפט הציג לסדרן ההסעות תיזות שונות. הוא שם בפיו אמירות עובדתיות.
מהתבטאויות בית המשפט עולה כי הסיק מדברי הסדרן ממצאים עובדתיים נחרצים. בכך, סברו
המערערים, קם חשש ממשי שבית המשפט קבע עמדה ביחס לאשמתם של המערערים. לחיזוק טענתם
הצביעו המערערים על דוגמאות רבות מתוך פרוטוקול אותה ישיבה. כך למשל, בית המשפט
הציג לסדרן ההסעות את השאלות הבאות: "כשהיית עושה את זה לבקשת [המערערים] אתה
הבנת שאתה עושה מעשה שאסור לעשות אותו?". לאחר שסדרן ההסעות עונה בחיוב, שואל
אותו בית המשפט "כך הצגת את הדברים בפני [הממונה], אמרת לו תראה עשיתי פה
מעשה שאסור לעשות?". גם על שאלה זו עונה סדרן ההסעות בחיוב. עוד שואל בית
המשפט את סדרן ההסעות: "בחלק שאתה עשית ללא אישורו של [הממונה] לבקשת
[המערערים] זה החלק שאתה מודה שעשית אותו בצורה לא-חוקית?" (בעמ' 98 לפרוטוקול).
סדרן ההסעות עונה על כך בחיוב. ובהמשך חוזר בית המשפט, "אתה אומר שביצעת מעשה
אסור...אתה יודע שעשית מעשה שאסור לעשות אותו". וכן, "אתה הודעת את זה
[לממונה] בידיעה שביצעת מעשה אסור [והממונה] מבין שזה מעשה אסור". במיוחד
הפנו המערערים את טענותיהם לדברי בית המשפט לקראת סיום הישיבה כי "לפי דברי [סדרן
ההסעות] אני מבין...שזה היה ידוע ברבים שם, כך הוא הציג את התמונה...שהם מאשרים
דברים שאסור לאשר...[סדרן ההסעות] אומר עשיתי מעשה שאסור לעשות...[והממונה] אישר
בקריצת עין לפי דבריו...קריצת עין הכוונה בידיעה שהדבר תקין אבל זה בסדר" (בעמ'
145 לפרוטוקול).
3. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה,
שאלות בית המשפט היו בעיקרן שאלות הבהרה. בית המשפט ניסה למקד את העד בעדותו לאחר
שזה נסוג במקצת מהודאתו בכתב האישום בו הורשע. בית המשפט לא קבע ממצאי מהימנות ולא
הסיק עובדות נחרצות מדבריו של העד. מדובר רק בעד הראשון מתוך שורה של עדים בתיק.
היה מקום לברר איתו את העובדות לאשורן.
4. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות (ביום
28.11.2005). נקבע, כי שאלות בית המשפט היו שאלות הבהרה לגבי אמירות שונות של העד.
אין בהן הבעת עמדה סופית מצד בית המשפט לגבי מהימנות העד או אשמת המערערים. לא
ניתן להסיק מכך חשש ממשי למשוא פנים; על החלטה
זו הוגש הערעור שבפניי.
5.בערעור חוזרים המערערים על עיקר טענותיהם. דברי בית המשפט ברורים וחד-משמעיים. הם נאמרו במסגרת שמיעת ראיות. שאלות בית המשפט חורגות בצורה ניכרת משאלות הבהרה. בית המשפט חקר את סדרן ההסעות – העד החשוב ביותר – בצורה נוקבת. הוא ניסה לגרום לו להפליל את המערערים. התערבות בית המשפט פוגעת בחזקת החפות. היא מעידה על דעה קדומה מצד בית המשפט על אשמתם של המערערים; המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לשיטתה, אפשר ובית המשפט התערב בדיון, אך אין בכך כדי להעיד על גיבוש עמדתו. עוד מדגישה המשיבה, כי חקירת סדרן ההסעות התבססה על כתב האישום בו הודה. על כן, משסטה בעדותו מעובדות כתב האישום, היה על בית המשפט להבהיר סטייה זו.
6.טענת הפסלות סבה על האופן בו ניהל בית המשפט את חקירת עד התביעה. אכן, על השופט מוטלת אחריות רבה בעת ניהול המשפט וחקירת העדים. עליו לקדם את היעילות הדיונית ואת הערך של גילוי האמת. עם זאת, עליו להישמר מלרדת לזירת ההתגוששות בין בעלי הדין ולקחת חלק פעיל במשפט. עמד על כך השופט גולדברג:
"כל שנדרש מבית המשפט, כי ימנע עצמו מליטול את מלאכתם של בעלי הדין בעת שנחקר העד על-ידיהם, כשעל פי שיטתנו 'על השופט להימנע מלהיכנס בצורה פעילה מדי לזירת הקרב שבין התובע והסניגור' (ע"פ 27/76 היבי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(3) 263, 272). וכשמעמיד בית המשפט לפני העד שאלות הבהרה, על אלה להיות 'ללא צבע', 'כלומר, אגב מילוי התפקיד של ניהול המשפט, ובלא שתהא ניכרת בהן נטיה לסייע לצד האחד או לשני' (ע"פ 233/55 גרין נ' היועץ המשפטי , פ"ד ט 1877, 1880). אולם, מאידך גיסא, יש לזכור, כי החובה להוציא את האמת לאור רובצת בסופו של דבר לא רק על כתפיו של השופט אלא גם על מצפונו, ולפיכך לא רק שרשאי הוא לחקור את העד לאחר חקירת בעלי הדין ולשאול שאלות הבהרה במהלך החקירה, אלא יש שזו גם חובתו , כדי שתהא פרושה לפניו בסוף הדיון מסכת עובדתית, שתאפשר לו לעמוד כמיטב יכולתו במשימה. ובלבד שבעשותו כן אינו חורג מן המידה והמשורה" (ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 543, 548; ההדגשה במקור).
עם זאת, אף אם סטה בית המשפט מן המידה הראויה בה עליו לנקוט, אין בכך בהכרח עילה לפסילתו (השוו: מ' בן דרור, התנהגות שופטים 390-391 (2005)). על הטוען לקיומה של עילת פסילה להראות כי קם חשש ממשי למשוא פנים. המבחן לכך הוא אובייקטיבי (ראו והשוו: ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 412). על רקע זה יש לבחון את טענות המערערים.
7.עיינתי בחומר המונח לפניי. שמעתי, ביום 2.1.2006, את טיעוני הצדדים. שבתי ועיינתי בפרוטוקול חקירתו הנגדית של סדרן ההסעות. מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. אמת, אפשר ובית המשפט בחר להתמקד בסוגיות מסוימות בחקירת סדרן ההסעות. זו הייתה דרכו לברר את הפערים שנתגלו בין עדותו לכתב האישום בו הודה. אך בכך לא מצאתי עילה לפסילתו (השוו: ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(4) 303, 307; ראו לאחרונה גם: ע"פ 10796/05 שליסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם התבטאויות בית המשפט במהלך ובסיום חקירתו של סדרן ההסעות, אינן מעלות כי בית המשפט גיבש דעה קדומה בנוגע לאשמתם של המערערים. אמנם, אפשר ובית המשפט התרשם – כפי שעולה מהתבטאויותיו – ממהימנותו של העד או מהממצאים העובדתיים שעלו מחקירתו. עם זאת, דעה זו אינה דעה קדומה (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573, 607-608). היא פתוחה לשינוי עם התקדמות המשפט. היא אינה יוצרת חשש ממשי למשוא פנים.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום,
י"ב בטבת התשס"ו (12.1.2006).
ה
נ ש י א