ע"פ 11222/04 סטסיוק ויאצסלב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ביום 4.12.03 נכנסו שני רעולי פנים לאחד מסניפי בנק הדואר בחיפה. לגרסת המשיבה, היו אלה ישראל אברמוב ואחד משני הנאשמים האחרים בפרשה זו, אלכסנדר לוקצקי (המערער בע"פ 11222/04) או ויאצ'סלב סטסיוק (המערער בע"פ 11258/04).

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי אברמוב פנה לאשנבאית, הצביע על אקדח שנשא על גופו, ודרש ממנה לתת לו את הכסף שבקופה, וכן לפתוח את הכספת המצויה במקום. אותה אישה, מחמת פחדה מהשודדים, מילאה אחר דרישה זו, וכתוצאה מכך נטלו עמם השודדים שעה שהסתלקו מהזירה סכום כסף ניכר, וכן כרטיסי חיוג.

לטענת המשיבה, לאחר שהשניים אשר ביצעו את השוד עזבו את המקום, הם עלו לרכב שבדיעבד התברר כי הוא שייך ללוקצקי. את הרכב הזה נטשו בני החבורה לאחר זמן מה, מתוך כוונה להמשיך את דרכם במונית, אך תוכניותיהם נשתבשו הואיל והם נעצרו על ידי שוטרים. בעת מעצרם נמצא אברמוב מחזיק על גופו שקית ובה סכום הכסף שנשדד. במעיל שהיה מונח על המושב האחורי של המונית, נמצאו כרטיסי החיוג הגנובים.

בעקבות כך יוחסו לאברמוב ולמערערים עבירות של שוד מזוין וקשירת קשר לפשע. המערערים ואברמוב הכחישו כל קשר למעשה השוד. אברמוב טען כי ביקש להטיל את מימיו בחצר כלשהי, כשלפתע הבחין בשקית אותה הוא נטל עמו ובה היה ארוז הכסף. הוא הוסיף וטען, כי לחיפה הגיע ללא קשר עם שני המערערים, וגרסה דומה נשמעה גם מפיו של סטסיוק. דא עקא, בפני בית המשפט היתה גרסה שלישית, היא גרסתו של לוקצקי. מערער זה מסר בחקירתו, כי שעה שעשה באותו בוקר את דרכו מקריית ים לחיפה, הוא הבחין בשני הנאשמים האחרים, אותם הוא מכיר היכרות שטחית, והם ביקשוהו להסיעם עמו. משהגיעו לחיפה, ביקש אברמוב מלוקצקי לעצור ולהמתין להם, ולאחר זמן מה שבו השניים והנסיעה התחדשה, עד שארעה תקלה ברכב. בשלב זה עלו בני החבורה למונית, ואז נעצרו.

עינינו הרואות, כי קיים פער שלא ניתן לגישור בין גרסאותיהם של המעורבים בפרשה, ועובדה זו לבדה חייבה את בית המשפט לשאול את עצמו אם אכן מדובר באנשים תמימים וברי לבב. יתרה מכך, על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, בו לא ראינו מקום להתערב, המעיל שנמצא מונח על המושב האחורי במונית, הוא מעילו של סטסיוק, אף שמערער זה הכחיש זאת במהלך משפטו. כזכור, במעיל זה נמצא חלק מהשלל הגנוב, ללמדך כי הטענה לפיה נקלע סטסיוק למונית באורח תמים, היא טענה הרחוקה מלעורר אמון.

בנסיבות אלה, ולנוכח הכלל בדבר חזקה תכופה, מחד, והפרכת גרסתם של אברמוב וסטסיוק בכל הנוגע לנסיבות בהן הגיע לידיהם שלל השוד, מאידך, לא היה מנוס מלקבוע כי שני אלה נמנו על מבצעיו של השוד. נותרה אפוא שאלת מעורבותו של לוקצקי, ולהשקפתנו גם הרשעתו בדין יסודה. על פי גרסתו של מערער זה, הוא נסע עם שני חבריו מקרית-ים לחיפה, ולא נפרד מהם עד לעליה למונית בה נעצרו. מכאן שלוקצקי היה עם חבריו גם בשלב בו בוצע השוד, ועל כן האפשרות היחידה בה יכול היה להתגונן, היא שחבריו לא שיתפו אותו בסוד המעשה, ושאת השוד הם ביצעו ללא ידיעתו בעת שירדו ממכוניתו. דא עקא, שגם אפשרות זו נשמעת מופרכת מיסודה, הואיל ומפיו של לוקצקי לא נשמע הסבר אמין לשאלה מה טעם ראה להסיע את השניים ולהמתין להם, כאשר מדובר לפי גרסתו במפגש מקרי. ואם בכך לא די, כיצד ניתן שלא להעניק משקל לעובדה שלוקצקי החליט לסגת מכל תוכניותיו להמשכו של אותו יום, ולשוב עם שני המעורבים האחרים בפרשה לקרית-ים במונית. והרי בכך בלבד די היה לבסס את הקביעה כי הוא נמנה על חבורת השודדים.

העולה מכל האמור הוא, שלא זו בלבד שבפנינו הכרעה עובדתית בה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, אלא שבפני בית המשפט המחוזי גם הונח מארג של ראיות נסיבתיות, שאינו מותיר ספק בדבר אשמתם של המערערים שבפנינו, ועל כן דינו של הערעור על ההרשעה להידחות. כך אנו סבורים שיש לנהוג גם ביחס לערעור על העונש. בית המשפט המחוזי גזר על אברמוב 39 חודשי מאסר, על לוקצקי 33 חודשי מאסר, ועל סטסיוק 36 חודשים. כמו כן נגזרו למערערים 18 חודשי מאסר על-תנאי. בעונש זה לא גילינו פן כלשהו של חומרה, ועל כן לא ראינו מקום להקל בו גם לנוכח נסיבותיהם האישיות של המערערים.

התוצאה היא שהערעורים נדחים.