ע"פ 1138/05 סוהיל בראנסה נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא א' הבר) מיום 26.1.05 שלא לפסול עצמו מלשבת בתיק פ 5580/01.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של זיוף בידי עובד ציבור, שלוש עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ועבירה של מירמה והפרת אמונים (בהתאם לסעיפים 421, 415 ו- 284 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977). עניינם של האישומים הוא בחשד כי המערער, אחראי סדנת רכב במשטרת ישראל בתקופה הרלבנטית, עשה שימוש לצרכים פרטיים ברכבי משטרה שהגיעו לטיפול בסדנה. עם פתיחת ההליך בבית המשפט השלום הגיש המערער (ביום 21.2.02) הודעה בה ביקש להעלות טענות המתייחסות לקבילות ההודעות שנגבו בחקירתו. בעקבות זאת התנהל "משפט זוטא", בו נבחנו טענות המערער.

2.במסגרת משפט הזוטא העידו המערער וחוקרים מהמחלקה לחקירות שוטרים, אשר חקרו את המערער עם מעצרו. המערער העיד כי לא הודה בפני חוקריו בעבירות המיוחסות לו, וכי ההודעות המיוחסות לו נמסרו כתוצאה מאיומיי חוקריו. בית משפט השלום (סגן הנשיא א' הבר) דחה את טענות המערער וקבע כי הודעותיו בחקירה הן הודאות קבילות מאחר שנתינתן היתה חופשית ומרצון. בהחלטתו (מיום 10.11.04) נקבע, בין היתר, כי:

"מעיון בהודעת הנאשם עולה כי הנאשם ידע היטב לברור את תשובותיו, ולבחור במה להודות ואת מה להכחיש- בניגוד לטענתו כי החוקרים הכתיבו לו את אשר נרשם בהודעה המשטרתית.

...

עוד יצוין, כי במהלך חקירתו בבית המשפט הנאשם הסתבך בתשובות מתחמקת וחסרות הגיון בעמדו על דוכן העדים, ולא יכולתי לתת בו אמון.

בהזדמנויות שונות, ענה הנאשם תשובה זהה לשאלות שונות, תופעה שאיננה מפתיעה, אגב, כיוון שרוב עדותו של הנאשם רצופה סתירות...

נראה, כי בשל הסתירות הרבות של הנאשם אשר היו לפני עיני בית המשפט, המעלות חשש לאמירות שקר, כוחן יפה לכרסם בעדותו ולהעמיד בספק את מהימנותו" (עמ' 75-77 לפרוטוקול הדיונים).

3.בעקבות החלטתו זו הוגשה (ביום 23.12.04) בקשה לפסילת בית המשפט מלשבת בדינו של המערער. המערער טען, כי בהחלטת בית המשפט במשפט הזוטא נקבעו ממצאי מהימנות, המגבשים חשש ממשי למשוא פנים. המשיבה טענה כי קביעת ממצאי מהימנות היא הכרחית להכרעה במשפט הזוטא וכי אין בכך כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. בקשת הפסילה נדחתה (ביום 26.1.05). בית המשפט קבע, כי:

"... אציין תחילה כי כל התבטאותי לגבי הנאשם, בהערכתי את עדותו במשפט הזוטא לא היה בהן גמירת דעת אלא לגבי משפט הזוטא בלבד, לגבי הדברים שהיוו את נשוא משפט הזוטא ולגבי התרשמותי ממנו במתן עדותו באותו עניין" (עמ' 90 לפרוטוקול הדיונים).

4.על החלטת בית המשפט שלא לפסול עצמו הוגש (ביום 2.2.05) הערעור שלפני. המערער חוזר על טענותיו. במהלך הדיון בערעור הוא הדגיש, כי ערעורו אינו מופנה כנגד הצורה שבה נוסחה החלטת בית המשפט במשפט הזוטא, אלא כנגד עצם קביעת ממצאי מהימנות שליליים ביחס למערער. המשיבה מבקשת לקיים את החלטת בית משפט קמא.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. השאלה היא, אם עצם קביעת ממצאי מהימנות ביחס לנאשם, במסגרת משפט זוטא, מקימה עילה לפסילתו של היושב בדין. תשובה לשאלה תימצא בבחינת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים העולה – אם עולה – מממצאי המהימנות שקבע בית המשפט (השוו ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 729, 731).

6.דעתי היא כי קביעותיו של בית המשפט קמא אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. המדובר במשפט זוטא, אשר תכליתו היא לבחון את קבילות ההודאות – האם הודאת הנאשם היתה חופשית ומרצון (ראו ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 197). קביעותיו של בית המשפט מוגבלות לבחינה זו בלבד. אין בהחלטתו משום גיבוש עמדה ביחס לאשמתו של המערער בעבירות המיוחסות לו. אכן, בירור אשמתו ייעשה במשפט, על רקע מכלול הראיות והעדויות שיונחו בפני בית המשפט. עמד על כך הנשיא ש' אגרנט בציינו:

"במתן ההערכה השלילית על-ידי השופטים למהימנות עדותו של המערער במשפט הזוטא אין לראות להלכה משום קביעת דעה קדומה, שיש בה חריצת דינו במשפט... ברור כי כאשר בתום המשפט יבואו השופטים להחליט בשאלת אשמתו של המערער, יהיה עליהם לשקול את כל הראיות שהביאו הצדדים בקשר לשאלה זו, לרבות ענין המשקל שיש לתת להודעותיו השונות... אכן, חזקה על השופטים, בהיותם שופטים מקצועיים, כי בעת שימלאו את תפקיד השפיטה האמור, הם ישוו לנגד עיניהם את השיקול, כי דבר הכשרת ההודעות כראיות במשפט אין פירושו בהכרח חריצת דינו של המערער לשבט וכי ענין זה תלוי במשקל שיש לתת למכלול הראיות שהובאו במשפט, לרבות ההודעות. זאת ועוד, למקרה שהמערער יראה למסור עדות לגוף האשמה המיוחסת לו, חזקה על השופטים שהם יעשו כמיטב יכלתם, כדי להעריכה באורח אובייקטיבי, ובלי לראות בהערכתם השלילית הקודמת של מהימנותו משום הערכה סופית, הקובעת בשאלת אשמתו או חפותו" (ע"פ 500/75 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(1) 208, 212-213).

אכן, חזקה על שופט מקצועי כי יכריע בעניינו של נאשם על פי הראיות שלפניו, ועל פיהן בלבד (ראו ע"פ 6537/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כפי שקבע בית משפט השלום, " כל התבטאותי לגבי הנאשם, בהערכתי את עדותו במשפט הזוטא לא היה בהן גמירת דעת אלא לגבי משפט הזוטא בלבד " ( שם , שם). משכך הם פני הדברים, עצם קביעתם של ממצאים עובדתיים במשפט הזוטא אינו מקים חשש ממשי למשוא פנים, אשר מצדיק את פסילתו של בית המשפט (ראו ע"פ 1477/90 קינן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה.