ע"פ 1160/09 אדם אזולאי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט כ' סעב ) מיום 2.2.2009 (פ 6168/07).

כנגד המבקש ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בו יוחסו למבקש עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

ביום 14.12.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שמצא כי גרסת ההגנה לאירועים הינה בלתי מהימנה וכי הוכחו כל יסודות העבירות אשר יוחסו למבקש.

ביום 2.2.2009 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע; ופיצוי כל אחד משני המתלוננים בסך 5,000 ש"ח.

על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין,היא הבקשה שבפניי.

לטענת המבקש, סיכויי הצלחת הערעור הינם טובים, וזאת לאור העובדה כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת השוד במעשיו של המבקש, שכן מכשיר הפלאפון אותו קבע בית המשפט

המחוזי כי לקח, כלל לא נלקח על ידו אלא על ידי חברו, וממילא מ דובר היה בטעות שנעשתה בתום לב. לענין הרשעתו בעבירת החבלה נטען כי אף לא אחד מעדי התביעה ראה מיהו האדם אשר דקר את המתלונן 2, ובכלל, עדויות עדי התביעה מלאות סתירות מהותיות. המבקש מוסיף וטוען כי לאור תקופת המאסר אשר נגזרה עליו, בהיעדר עיכוב ביצוע יתרוקן ערעורו מתוכן שכן קרוב לוודאי הוא יסיים לרצות את עונשו, או את חלקו הארי, בטרם יישמע ערעורו. לבסוף טוען המבקש כי הינו אדם צעיר אשר מקפיד כיום על אורח חיים נורמטיבי, וכבר הצדיק את האמון שניתן בו עת שוחרר בתנאים מגבילים במהלך משפטו.

מנגד מבקשת באת כוח המשיבה לדחות את הבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים וזאת לאור העובדה כי הערעור נסוב בעיקר כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט

המחוזי אשר התייחס לטענותיו של המבקש ודחה אותן זה מכבר. עוד טוענת היא כי לאור עברו הפלילי של המבקש ואופיים האלים של העבירות המיוחסות לו, הסיכוי שערכאת הערעור תבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, קלוש הוא.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים מיוחדים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999).

בענייננו, לא שוכנעתי כי מ דובר

במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. מבלי לקבוע דעה בענין, מעיון בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי בית המשפט התייחס לטענותיו של המבקש, והגיע למסקנה כי הוא אשם בביצוע העבירות המיוחסות לו, לאחר הצלבת מכלול הראיות והעדויות אשר באו לפניו, ולאחר שמצא כי גרסת המבקש ועדי הגנה נוספים לאירועים אינן מהימנות. בנסיבות אלו הסיכויים להתערבותו של בית משפט זה בהכרעת דינו של המבקש, כל שכן בעונש שהוטל עליו עד כדי ביטול עונש המאסר בפועל בכלל, אינם גבוהים. כמו כן, לאור העובדה שמ דובר

בתקופת מאסר ארוכה אשר אין חשש כי המבקש יסיים לרצותה בטרם יישמע הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לאור תקופת המאסר אשר הושתה על המבקש, יומן בית המשפט מתבקש לקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם האפשרי.