ע"פ 1161/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, תושב יאטה שבנפת חברון, שהה בתאריך 18.2.06 בישראל שלא כחוק. בכתב אישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי נטען, כי בעת שרעה כבשים ליד המושבים שלווה ונועם, הוא הבחין במי שהיתה קטינה (ילידת חודש יוני 1988 – להלן: המתלוננת), כאשר היא מטיילת להנאתה. המערער פנה אליה וביקש לפתח עמה שיחה, אולם לפתע חיבק אותה, הפילה על הקרקע וגהר עליה. הוא חשף את חזה של המתלוננת, החדיר את ידו מתחת לחצאיתה ומישש את איבר מינה מתוך כוונה לבעול אותה, אולם זממו סוכל על ידי אדם אחר שנקלע למקום.

במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי, הודה המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של ניסיון אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושהייה בלתי חוקית בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בגין כל אלה נדון המערער ל-7 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

הערעור מופנה כנגד גזר הדין. נטען, כי העונש חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת, ולא ניתן בו משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, ובעיקר לכך שמדובר באדם צעיר ללא עבר פלילי. כן נטען, כי בגזירת העונש זנח בית המשפט כליל את השיקול בדבר הצורך לשקם את העבריין, ועל פניו הועדפו שיקולי גמול והרתעה. לבסוף נטען, כי לא ניתן משקל הולם להודאת המערער בעובדות, ולכך שמצבה הנפשי של המתלוננת היה בעייתי קודם לביצוען של העבירות.

איננו סבורים כי בעונש נפלה שגגה המצריכה את התערבותנו. המערער פגש צעירה אותה לא הכיר, ובדחף חייתי החליט לכפות עליה את עצמו מתוך כוונה לבעול אותה. למרבה המזל סוכל זממו בידי אחר, אולם די היה במה שעשה כדי לשנות את חייה של קורבנו מן הקצה אל הקצה. תפקודה של המתלוננת נפגע קשה, רמת הישגיה בלימודים פחתה באופן משמעותי, היא סובלת מנדודי שינה וסיוטים, ומצבי חרדה התוקפים אותה מלווים בקשיי נשימה, בחילות, וקשיי ריכוז וזיכרון.

כל אלו הן תוצאות מעשיו של המערער, שביום אחד, ועקב חוסר יכולתו לרסן את דחפיו, הפך את חייה של קטינה תמימה לסיוט מתמשך, שספק אם אי-פעם ייעלם לחלוטין. לצדה של התנהגות זו תווית מחיר אשר נועדה לגמול למערער על רוע מעלליו, ולהתריע בפני הרבים כי טוב יעשו אם ישובו וישננו את אשר פסקנו לא אחת בעבר, לאמור, אשה היא ריבון על גופה, ומי שלא יקפיד לקיים את זכותה זו, עתיד לשלם על כך בכליאה ממושכת.

נוכח האמור, מסקנתנו היא כי לא הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, ועל כן הערעור נדחה.