ע"פ 11748/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1.כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 4091/05), המייחס לו עבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2.על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.7.04 בין השעות 20:00-23:00 או בסמוך לכך, הגיע המערער לפנצריה, הממוקמת בכניסה לכפר בקה גרביה ג'ת, כשהוא מצויד בבקבוק המכיל חומר דליק מסוג בנזין אוקטן 96 ובמצית. בהגיעו למקום, שפך המערער מהחומר הדליק בכניסה לפנצריה והציתו במצית וכתוצאה מכך אחזה אש בדלת ובאזור הכניסה של הפנצריה.

3.בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' פינקלשטיין) הרשיע, ביום 5.7.05, את המערער – על-פי הודאתו – בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 15.12.05, עונש של שתי שנות מאסר, שמתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של הצתה או כל עבירה של אלימות שהיא פשע.

בגזר-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי את ההצתה במקרה זה עשה המערער כנקמה כנגד מעבידו הקודם עקב סכסוך אזרחי. עוד ציין בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, כי החליט שלא למצות את הדין עם המערער.

מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד גזר-הדין בלבד.

4.באי-כוח המערער טענו, כי למרות חומרת העבירה, הענישה חייבת להיות אינדיבידואלית, ובמקרה דנן, בזמן העבירה, היה המערער קטין כבן 17 וחצי והנזק שנגרם כתוצאה מההצתה היה קטן מאוד – רצפת הפנצ'ריה ודלת הכניסה בלבד. כמו-כן, טוענים באי-כוח המערער, כי לא היה חשש לפגיעה באנשים, שכן מדובר באזור תעשיה, הנמצא מחוץ לכפר. עוד הוסיפו וטענו באי-כוח המערער, כי בינתיים נעשתה סולחה בין אותו מעביד לבין המערער, וגם לכך יש לייחס משמעות לקולא.

לעומתם, סומכת באת-כוח המשיבה ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, עבירת ההצתה הינה עבירה חמורה ובתי-המשפט נוהגים להטיל עונש של שנות מאסר ארוכות בגין עבירה זו.

דיון

5.לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין ולאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים, לא מצאנו בטיעוני באי-כוח המערער כל נימוק, המצדיק התערבות להקלה בעונש שנגזר על המערער.

6.המערער הוא בן 19 וביום ביצוע העבירה היה בן 17 וחצי. בעברו רישום אחד ללא הרשעה של בית-המשפט לנוער בגין עבירת פריצה. למרבית המזל, תוצאות מעשה ההצתה, אכן, לא היו חמורות ואף הסכסוך שהיה קיים בין המערער למעבידו הסתיים, כאמור, בסולחה.

יחד עם זאת, מיותר להרחיב ולציין את חומרת העבירה בה הורשע המערער. טענותיהם המרכזיות של באי-כוח המערער מתייחסות לנסיבות האישיות של המערער ולעובדה, כי הביע חרטה על מעשיו, דבר שהביא אותו להודות בביצוע העבירה. לטעמנו, בית-המשפט המחוזי – בבואו לגזור את דינו של המערער – נתן את דעתו למכלול הרחב של הנסיבות ושקל די הצורך את נסיבותיו האישיות ולא מצאנו מקום להתערב בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי.

כבר נקבע, כי עבירת ההצתה הינה מן החמורות שבעבירות:

"שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים... עשוי להוסיף, לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות..." (ראו דברי חברי השופט א' ריבלין בבש"פ 6526/02 ו- 6527/02 מוחמד בן אעיד אלענמי ואנג'לה פאבלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

7.סוף דבר, אנו סבורים, כי העונש שנגזר על המערער הולם את ביצוע העבירה בה הורשע ומאזן היטב בין שיקולי הענישה השונים ולפיכך החלטנו לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו.