ע"פ 1201/98 חליפה (כליפה) חליפה(פאדי,כליפה) נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 230/95) בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בכך שדקר בסכין שני מתלוננים, האחד בבטנו והשני בחזהו; ונגזרו עליו בשל כך חמש שנים מאסר, מתוכן שלש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

הגנתו של המערער בבית המשפט המחוזי היתה: כי שני המתלוננים רדפו אחריו, כשאחד מהם מחזיק בבקבוק שבור והשני בסכין; וכי בלית ברירה, הוציא את הסכין מידי אחד מהם ודקר אותם כ"הגנה עצמית" מפניהם.

בית המשפט דחה את גירסת ה"הגנה העצמית" האמורה, כשהוא מעדיף עליה את גירסת התקיפה שמסרו שני עדי ראייה, אלברט איוב ועזרא עוזיאל, בהודעותיהם במשטרה - שנתקבלו כראיה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות לפיה דקר המערער את המתלוננים לאחר שרדף אחריהם והשיגם. גירסה זו, השוללת הגנה עצמית, מתבקשת גם מן ההודעות שמסרו המתלוננים במסגרת חקירתם במשטרה; ובית המשפט ביכר אותה על פני העדות שמסרו - בלי חמדה ומתוך אי רצון לסייע לתביעה -במהלך הדיון.

בערעורו משיג ב"כ המערער כנגד דחיית גירסת ה"הגנה העצמית" שהעלה מרשו וטענתו היא: כי בית המשפט לא נתן דעתו לכך שעל גופו של המערער נמצאו סימני פציעה; ויש בכך, אחיזה כלשהי לגירסתו כי הותקף על ידי המתלוננים לפני שפגע בהם.

כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאי מהימנות ובעובדות שקובעת הערכאה הדיונית על פיהם, אלא בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים, כגון: כאשר מימצאים אלה עומדים בניגוד לחומר הראיות, או שהם בלתי סבירים באורח קיצוני. ב"כ המערער לא השכיל להראות לנו כי המקרה שבפנינו בא בגדר המקרים הנדירים האמורים; ואנו לא מצאנו עילה להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הדקירות שבגינן הורשע המערער לא נעשו על ידו על רקע של "הגנה עצמית" מפני המתלוננים.

עם זאת, על מנת להפיס דעתו של ב"כ המערער, נוסיף כי הארוע שבסיומו נדקרו המתלוננים התרחש בשני שלבים; ונראה כי הפצעים שנתגלו על גופו של המערער נגרמו בשלב הראשון, שהסתיים כשלעצמו בניתוק מגע בין המערער למתלוננים. המגע ביניהם חודש ביוזמת המערער ואז דקר במתלוננים.

לחילופין טוען ב"כ המערער, כי העונש שנגזר על מרשו מופרז לחומרה. לא נוכל לקבל טענה זו. מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא להחמיר עם אלה המבקשים לקבע את תת-תרבות הסכין בשיגרת חיינו. זאת, על ידי הוקעה מודגשת של הפנייה לשימוש בסכין כאמצעי לפתרון סכסוכים; וקביעת הסלידה הציבורית מהתנהגות זו בהכרת כל הנוגעים בדבר. תכלית זו ניתן להשיג בהטלת עונשים מתאימים; ואין לומר שהעונש שנגזר על המערער חורג מן החומרה המתחייבת מן המגמה האמורה.

עוד טוען ב"כ המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בכך, שלא הפחית מתקופת המאסר בפועל שעל המערער לרצות את התקופה של למעלה משנתיים שבה היה המערער נתון ב"מעצר בית" מלא. כידוע, "מעצר בית" אינו "מעצר" שיש לקזזו מתקופת ריצוי עונש מאסר שעל נאשם לרצות בפועל. במצב דברים זה, אין עילה להתערבותנו.

לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.