ע"פ 12039/04 אורן אשר נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.בפנינו ערעור על גזר הדין שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 1.12.04, בתיק פ 40078/04.

2.ביום 1.2.04 נהג המערער ברכבו הפרטי ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. במהלך נסיעתו, עם הגיעו לצומת הרחובות ז'בוטינסקי ורבי עקיבא, פגע רכבו בהולכת רגל, גב' שרה שוורץ ז"ל, אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה. המנוחה הספיקה לחצות כ – 3.5 מטרים בטרם נפגעה מהדופן הימנית של הרכב אותו נהג המערער. כתוצאה מהתאונה הוטלה המנוחה כמה מטרים קדימה ונפצעה אנושות. היא פונתה לבית החולים ושם נפטרה מפצעיה.

אף על פי שפגע במנוחה, המשיך המערער בנסיעתו עד שהגיע לביתו. לאחר מספר ימים התקשר המערער עם מוסך לשם תיקון הנזקים שנגרמו לרכב בתאונה. בגין אלו הורשע המערער על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של הפקרה אחרי פגיעה (עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961), ניסיון להשמדת ראיה (עבירה לפי סעיף 242 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ביחד עם סעיף 25 לחוק) וכן ביצועה של עבירת שיבוש מהלכי משפט (עבירה לפי סעיף 244 לחוק).

בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם עונש של 40 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי לשלוש שנים לבל יעבור שוב על אחת מהעבירות בהן הורשע. כן נפסל רישיון הנהיגה שברשותו למשך 5 שנים.

מכאן הערעור שבפנינו.

3.בטיעונו בפנינו מדגיש בא כוחו של המערער, כי אף על פי שהמעשה בו הורשע מרשו ראוי לגנאי, התאונה לא הייתה באשמתו של המערער ולא נגרם נזק כתוצאה ממעשהו שכן, לא היה ביכולתו של המערער לסייע למנוחה ולהציל את חייה, אף אם היה עוצר את רכבו לאחר קרות האירוע. כן עמד בא כוחו של המערער על כך שהאשם לקרות התאונה אינו מוטל על כתפי מרשו ושהמנוחה היא זו שהתפרצה לכביש.

אשר לתיקון הרכב, על פי הנטען, רכבו של המערער נזקק לתיקון כללי, ללא קשר לנזק שנגרם לו באירוע נשוא הערעור. המערער שגה בתזמון בו החליט לתקן את רכבו אך לא עשה כן על מנת לטשטש את חלקו בתאונה.

הסנגור תמך את נימוקי הערעור גם על נסיבותיו האישיות של המערער. המערער, צעיר כבן 29, נשוי ואב לילדה כבת שלוש שנים. מצבה הכלכלי של המשפחה קשה שכן, רעייתו נותרה כמפרנסת יחידה של המשפחה. על בסיס מכתב שכתבה רעייתו ושהוגש לבית המשפט, טוען בא כוחו של המערער, כי ביתו הקטנה של המערער, הקשורה אליו בנימי נפשה, שואלת היכן אביה וקיים חשש שהיעדרותו הארוכה תזיק לה. המערער, כך נטען, נהג לסייע לסובבים אותו ולו זו הסתבכות ראשונה בעבירת תנועה. אשר על כן, עונש המאסר שנגזר על המערער הנו עונש חמור ובית המשפט נתבקש להקל עימו. כן, נטען שלפסילת רישיון הנהיגה של המערער משמעות כלכלית קשה מבחינת המערער ובני משפחתו ולכן נתבקשנו להורות על הפחתת תקופת הפסילה שקבע בית המשפט המחוזי.

4.באת כוח המדינה עמדה בטיעונה על כך שעל פי הסדר הטיעון בו הורשע המערער, נקבע שהמדינה תעתור לקביעת עונש של 30 חודשי מאסר וחמש שנות פסילת רישיון. על כן, אין מדובר בעונש חריג, בשים לב שהעונש הקבוע בחוק עומד על 9 שנות מאסר. אף על פי שהמערער לא גרם לתוצאה הקטלנית, יש בהרשעתו וענישתו של המערער לבטא את הפגם המוסרי שדבק במעשיו של המערער. מתוך תסקיר המבחן עולה, כי המערער מתקשה להבין את הפסול שבמעשיו ורואה עצמו כקורבן. כן צוין, כי הנזק לבני משפחתו של המערער מובן, אך יחד עם זאת, על בית המשפט לראות לנגד עיניו גם את הנזק שנגרם למנוחה ומשפחתה.

5.העבירה החמורה בה הורשע המערער, שעניינה בהפקרה לאחר פגיעה, קובעת עונש כבד של 9 שנות מאסר בצידה. בכך באה לידי ביטוי השקפת המחוקק אשר להתנהגות המצופה מנהג שפגע באחר, גם אם לא באשמתו וגם במקרים בהם אין בסיוע על ידי הנהג הפוגע כדי להקל על מצבו של הקורבן. עמדתו של המחוקק בהקשר זה הנה ברורה וחד משמעית. המבקש לנהוג בכביש נושא על כתפיו אחריות כבדה. במסגרת זו עליו לעשות כל שביכולתו לשמור על בטיחותם ושלמות גופם של האחרים העושים שימוש בדרך, בין אם כנהגים ובין אם כהולכי רגל. האחריות המוטלת על הנהג אינה מתמצית אך בשמירה על כללי התנועה, אלא זו רחבה יותר וכוללת, בין היתר, הושטת יד למי שנפגע על ידו, גם במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידי הפוגע.

המערער היה מודע לכך שפגע בהולכת רגל, אך לא נקף אצבע על מנת לבדוק האם היא זקוקה לעזרה. הוא המשיך בנסיעתו, תוך הפגנת אדישות לגורלה, הגיע לביתו ושב לחיק משפחתו שעה שהמנוחה נאבקה על חייה. יש לראות מעשים אלו בחומרה, כמו גם את ניסיונותיו של המערער לתקן את רכבו על מנת להרחיק מעצמו כל חשד במעורבות באירוע. העונש שהושת על המערער קל באופן משמעותי מהעונש הקבוע בחוק בגין ביצוע העבירה בה הורשע ואף קל מרף הענישה המרבי לו טענה המאשימה במסגרת הסדר הטיעון.

לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי השית על המערער את העונש הראוי, וזאת אף בשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער. איננו מוצאים להתערב בגזר דינו של בית המשפט.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.