ע"פ 1256/03 בן איתי בן דוד אמנו נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער, בגדר הסדר-טיעון, הודה במספר עבירות הצתה, ועל-פי אותו הסדר ביקשה המדינה להטיל עליו עונש מאסר בפועל של חמש שנים וכן קנס כספי. בנוסף, ביקשה היא להפעיל עונש מאסר על-תנאי, בן 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגד המערער, מחציתו באורח מצטבר. ואילו המערער ביקש לגזור עליו שלוש שנות מאסר, אך הסכים להפעלת המאסר על-תנאי, באופן שמחציתו תהיה באורח מצטבר.

בית-המשפט המחוזי גזר על המערער חמש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, והפעיל כמבוקש על-ידי שני הצדדים את המאסר על-תנאי, מחציתו באורח מצטבר לעונש שהטיל, כך שעל המערער הוטל לרצות ארבע וחצי שנות מאסר בפועל.

הגם שהעונש שהוטל על המערער היה בגדר הסדר-הטיעון ואף לא היה חמור באופן מובהק מהעונש שהוא עצמו טען לו, הגיש הוא ערעור על חומרת העונש. היה מקום לדחות את הערעור על אתר, אלא שנראה היה לנו כי מעשי ההצתה קשורים להפרעה נפשית אפשרית שראוי שתטופל בשעה שהמערער מרצה את עונשו.

לבקשתנו, קיבלנו חוות-דעת פסיכיאטרית, בה טרח הפסיכיאטר להסביר לנו את אשר ניתן לעשות עבור המערער. שמענו כי קיימת אפשרות לטיפול, אם כי לא במובן זה שניתן יהיה לסיימו ולקוות לשינוי שימנע את המערער מלעבור עבירות. אך למערער מוטיבציה – כך אמר לנו הפסיכיאטר – ותקווה לשיקום קיימת. הוא המליץ כי, יינתן לו טיפול במסגרת הכלא, ככל שניתן.

יש לקוות איפוא שלטיפול זה תהיה השפעה חיובית, אך, כאמור, בעונש עצמו אין מקום להתערב.

הערעור נדחה.