ע"פ 1346/07 טלאל אבו עסא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

שני אירועים עומדים במרכזו של ערעור זה. האחד, התרחש ביום 28.12.04, בשעה 16:30 לערך בתל-שבע, ולגרסת המשיבה, קדם לכך קשר שקשר המערער עם אחר לפגוע באחד - עומר אבו עיסא. הם הגיעו לחנות מכלת שבסמוך לה עמד עומר, ומאקדחים שהחזיקו בידיהם ירו לעברו מספר יריות בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, אולם עומר הצליח להימלט על נפשו ללא פגע. האירוע האחר התרחש בתאריך 30.1.05. הפעם הגיע המערער כאשר הוא נוהג ברכב ועמו היו שניים נוספים. הם התקרבו באיטיות למקום בו עמד אביו של עומר – סאלם אבו עיסא, ומאקדח שהחזיק בידו הנוסע שישב לצד המערער, הוא ירה לעבר סאלם מספר יריות. שניים מהקליעים פגעו ברגלו הימנית של סאלם, ובעקבות כך הוא אושפז בבית חולים ונותח.

2.

במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי, הכחיש המערער כי נטל חלק באירועים האמורים, ואף טען כי בעת שאלה התרחשו לא היה כלל בזירה, אלא במקום עבודתו – מפעל זכוכית באזור התעשייה ביבנה. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, אימץ בית המשפט המחוזי את גרסתם של סאלם, עומר ויתר עדי התביעה, ובהמשך הרשיע את המערער בביצוען של מספר עבירות: קשירת קשר לבצע פשע (שתי עבירות), עבירות בנשק (שתי עבירות), חבלה בכוונה מחמירה (שתי עבירות), הסתייעות ברכב לביצוע פשע וירי באזור מגורים - עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 329(א)(1)+29, 144(ב)+29, 329(א)(2) ו-340א לחוק העונשין התשל"ז-1977, וכן סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"ו-1966. בגין כל אלה נדון המערער לשלוש וחצי שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את סאלם בסכום של 10,000 ש"ח. עוד נקבע, כי ב-30 חודשים מתוך תקופת המאסר בפועל שנגזרו בתיק זה, ישא המערער במצטבר למאסר אחר בו הוא נושא היום.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

3.

באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד א' בר-ציון, הניחה בפנינו הודעת ערעור מפורטת, משל היו אלה סיכומים בכתב בפני הערכאה הדיונית. במרכזם של נימוקי הערעור עומדת ההשקפה כי בית המשפט המחוזי טעה בשלושת אלה: ההחלטה לתת-אמון בעדותם של סאלם ועומר, תוך התעלמות מסתירות שנתגלו בגרסתם;

אי-מתן משקל ראוי למחדלים שליוו את חקירת הפרשה בידי המשטרה, ובעיקר אי-בדיקתה של טענת האליבי שהעלה המערער; ודחיית גרסתו של המערער. באשר לעונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה, כאשר לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, והורה על הצטברותה של תקופה ניכרת מהמאסר הנוכחי למאסר בן שלוש וחצי השנים בו הוא נושא עתה.

4.

ערעור זה מופנה כנגד ממצאים שבעובדה, ואלה כידוע מצויים בתחום סמכותה של הערכאה הדיונית, לה היתרון להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה וממהימנותם. זהו גם מקור ההלכה הנוהגת עמנו שנים הרבה, לפיה אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים מתחום זה (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ה(2) 150, 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ה(2) 918, 924).

שניים הם החששות המלווים הכרעה בערעורים מסוג זה העומד בפנינו. האחד, מקורו באפשרות ששניים, אב ובנו, קשרו קשר לבדות מלבם גרסה מפלילה, כדי להפליל את המערער במעשים שלא חטא בהם, על רקע סכסוך ממושך הקיים בין משפחותיהם. החשש האחר מקורו בכך, שגם אם מדובר בתלונת אמת, אפשר שבלהט האירועים שגו סאלם ועומר בהצביעם על המערער כמי שנמנה על אלה שהשתתפו בירי לעברם.

באשר לחשש האחרון – טעות בזיהוי – נדמה כי הוא אינו קיים בנסיבותיו של מקרה זה, הואיל וקיימת הכרות מוקדמת וממושכת בין המערער למתלוננים. יתר על כן, האירועים התרחשו לאור יום, ועל כן גם אין חשש כי חלה טעות בזיהוי מחמת מגבלות ראייה. נותר אפוא החשש כי המערערים החליטו להפליל את המערער במה שלא עשה. את האפשרות הזו דחתה השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי, אשר קבעה ביחס לירי הראשון (ראו עמ' 14 להכרעת-הדין) כי "עדותם של המתלוננים נמצאה מהימנה עלי ולא שוכנעתי כי בקשו להעליל על הנאשם עלילות שווא. המתלוננים לא הפריזו בתיאורים את הדברים שעשו כל שניתן כדי למסור עדות מדויקת. כך ידעו הם לתאר את מקום האירוע, אשר היה בסמוך לחנות מכלת. כן ציינו כי מעורבים שניים באירוע וכן אדם שלישי שנותר בכלי הרכב אותו לא זיהו. אם ביקשו הם להעליל על הנאשם עלילת שווא לא היו הם מתארים אירוע כה מורכב, רב משתתפים, המלווה בפעולות כה רבות ואף מציינים שמות של עד לאירוע. תיאור האירוע, אשר בא מפי המתלוננים אינו מאפיין תיאור של סיפור דמיוני".

באופן דומה התרשם בית המשפט מעדותו של סאלם ביחס לאירוע הירי השני (ראו עמ' 23), אותה הגדיר כ"אמינה" ומשכנעת". והרי אין ספק שאת אירוע הירי הזה לא בדה סאלם מליבו, הואיל והוא נפצע במהלכו, עד שהיה צורך לאשפז אותו ולהעניק לו טיפול רפואי. יתר על כן, בבדיקה של רכבו נתגלתה פגיעה של קליע, וכן נמצאו סימני דם מתחת למושב הנהג. ואם בכך לא די, נתמכת עדותו של סאלם גם בעדות בנו האחר שהיה עמו – אוסמה אבו עיסא.

5.

את כל אלה היה יכול המערער להפריך בנקל, לו טרח להוכיח את גרסתו לפיה שהה בעת האירועים במקום אחר, היינו, במקום עבודתו ביבנה. אולם, כל שהוא מסר בחקירתו ביחס לאותו מקום עבודה, היה ששם מעבידו "יניב". הוא נתבקש למסור את שם משפחתו של המעביד, כתובת המפעל או למצער מספר הטלפון הקבוע שם, אולם דבר ממידע הזה לא העמיד המערער לרשות החוקרים. על רקע זה תהינו מה טעם ראתה באת-כוח המערער ליחס למשטרה מחדל בתחום זה. אולם, גם אם נניח כי מחדל כזה אכן התרחש, אינך יכול שלא לתהות לפשר הימנעותו של המערער מלאתר את אותו "יניב", בעצמו או באמצעות בני משפחתו, ולזמנו להעיד בפני בית משפט קמא. העובדה שהמערער לא נהג כך, מקימה נגדו חזקה שאותו עד לו זומן, לא היה תומך בגרסתו, ואפשר אף שהיה מפריך אותה (ע"פ 679/84 דוד ואביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 48; ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865, 876).

6.

העולה מהאמור הוא, כי בפני בית המשפט המחוזי הונחה תשתית ראיות איתנה, ועל כן הרשעת המערער היתה בלתי נמנעת. המערער היה שותף פעיל בניסיונות לחבול בסאלם, פעם אחת כאשר ניסה לעשות זאת בעצמו, ופעם נוספת תוך שהוא מסיע את היורה לעבר סאלם ברכבו, ומכאן מסקנתנו כי דין הערעור כנגד ההרשעה להדחות.

7.

באשר לעונש – גם בו לא מצאנו עילה להתערבות. המערער חטא בעבירות שחומרתן מופלגת, כאשר לא היסס להשתמש בנשק חם כדי ל"יישב" סכסוך ממושך עם יריביו. התנהגות זו כמו גם עברו הפלילי, חשפו לעיני כל את הסכנה הנשקפת ממנו, ומכאן דעתנו כי העונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר, וגם בהחלטה שלא לחפוף אותו למאסר בו הוא נושא כיום, לא מצאנו פגם.

הערעור נדחה.