ע"פ 1382/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים והואשם בביצוע אינוס (שלוש עבירות), מעשים מגונים ומעשים מגונים בכוח בבת השכנים (להלן: המתלוננת ), וזאת במשך כשנתיים ימים בעת שהייתה כבת שש ושבע שנים. המעשים שבהם הואשם בוצעו במחצית הראשונה של שנות התשעים, אך המתלוננת לא התלוננה על מעשיו של המערער אלא בחלוף כעשר שנים מאז שבוצעו. כתב האישום בעניינו הוגש אפוא בשנת 2004. המערער הודה במעשה מגונה אחד מבין אלה שעליהם סיפרה המתלוננת בתלונתה, אך דבק בגרסתו כי פרט לאותו אירוע חד-פעמי שהתרחש בשנת 1993, לא ביצע כל עבירות מין נוספות במתלוננת. גרסתו זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה. בית המשפט אימץ לפרטיה את עדות המתלוננת בציינו כי היא מהימנה ואמיתית. דא עקא, במהלך שמיעת הראיות התברר כי נפלה טעות בציון השנה שבה החלו המעשים וכי אלה התרחשו בעת שהמתלוננת הייתה בכיתה א' ובשנת 1993. על כן, קבע בית המשפט כי על העבירות שביצע המערער עד יום 7.7.1994 חלה התיישנות. עוד קבע כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מעבירות האינוס שיוחסו לו וזאת משום שלא ברור מחומר הראיות האם שלושה המקרים שבהם החדיר הנאשם אצבעות לאבר מינה של המתלוננת (בגינם יוחסו לו שלוש עבירות האינוס) התרחשו בשנה הראשונה שלגביה חלה התיישנות או בשנה שלאחריה. לעומת זאת, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע שורה של מעשים מגונים בכוח במתלוננת בעת שהייתה בכיתה ב' ובמהלך השנים 1995-1994, בכך שהכניסה בכוח למחסן הבניין בו התגוררו, התחכך על גופה, הסיר את תחתוניה, נגע באבר מינה ואף ליקק אותו. כמו כן, הורשע המערער בביצוע מעשה מגונה בכך שבשלהי שנת 1995, בדירתו, ליטף את רגליה של המתלוננת וניסה להרים את שמלתה.

בשל המעשים שבהם הורשע גזר בית המשפט המחוזי על המערער ארבע שנות מאסר בפועל ושנים-עשר חודשי מאסר על תנאי. כמו כן חייב בית המשפט את המערער לשלם למתלוננת פיצוי כספי בסך 80,000 ₪.

2.המערער לא השלים עם הכרעת הדין המרשיעה והוא מערער על קביעותיו של בית משפט קמא, שבחר להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו. לטענתו, גרסת המתלוננת "מעוררת תהיות וקשיים לא מבוטלים" ולא היה מקום לקבלה. כמו כן, מוסב הערעור בחלקו השני על חומרת העונש.

בד בבד עם הודעת הערעור עותר המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. זוהי הבקשה המונחת בפני. בבקשתו לעיכוב ביצוע מדגיש המערער כי מאז שהוגש כתב האישום נגדו ב-21.12.2004, ועוד קודם לכן מאז שנחקר ב-21.10.2004 בעבירות שיוחסו לו, הוא משוחרר בתנאים מגבילים שאינם כוללים מעצר בית; כי פרט לאירועים נשוא כתב האישום במקרה דנן לא הורשע ולא הוחשד בביצוע עבירה כלשהי; כי הוא מקבל טיפול אינטנסיבי הכולל זריקות המדכאות את הדחף המיני וכי המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים שעבר מצאו שאין אינדיקציה למסוכנות הנשקפת מפניו כיום. בשל כל אלה עותר המערער כי אורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו.

3.דין הבקשה להידחות. השיקול המרכזי שיש לשקול בבקשות ממין זה, אם כי לא היחיד, נוגע לסיכויי הערעור. במקרה שלפנינו נסוב הערעור רובו ככולו על סוגיות של מהימנות. המערער תוקף בערעורו את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, תוך הטלת דופי במהימנותה של המתלוננת ובאמיתות גרסתה המגוללת פרשה חמורה ביותר של עבירות מין שבוצעו בה בהיותה ילדה רכה בשנים לאורך תקופה ארוכה, בתדירות גבוהה ובכוח. תחת גרסה זו, שאותה אימץ בית משפט קמא, מבקש המערער כי בית משפט שלערעור יאמץ את גרסתו שלו לפיה מדובר באירוע חד פעמי שלגביו חלה התיישנות.

נראה כי סיכוייו של ערעור זה, ככל שהוא נסוב על ההרשעה, אינם גבוהים. ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בדרך כלל בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית כמי שראתה ושמעה את העדים, הלכה מבוססת וידועה היא ומעיון בהודעת הערעור נראה, לכאורה, כי אין בפי המערער טענות אשר יצדיקו סטייה מהלכה זו. סיכויי הערעור בכל הנוגע לחומרת העונש אף הם אינם גבוהים. גזר הדין ממצה ומקיף ונראה, לכאורה, כי העונש שהושת על המערער הינו מתון ומביא בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות השיקולים לקולא אותם שב המערער והעלה בבקשה לעיכוב ביצוע.

אשר על כן, לא מצאתי מקום להורות על עיכוב ביצוע העונש במקרה דנן. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 1.3.2006 עד השעה 11:00.