ע"פ 4698/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בן שלוש וחצי שנים שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' קרא), עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו.

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהתעללות בקטין (סעיף 368ג לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), בכך שבמספר הזדמנויות החזיק בביתו הפעוטה (להלן: הפעוטה ) בחוזקה, טלטל אותה בכוח רב וגרם לה שברים בצד השמאלי של צלעותיה, וכן בכך שביום 29.6.2004, בהיותה כבת שבעה שבועות, טילטל אותה המערער בכוח, הרים אותה וניער את גופה, וגרם לה ארבעה שברים בצד הימני של צלעותיה. ההרשעה התבססה, בין היתר, על הודאה שמסר המערער בחקירתו במשטרה כי החזיק את הפעוטה בחוזקה וניער אותה משום שבכתה והוא לא הצליח להשתיקה וכן משום שנלחץ מבכייה שהפריע לאשתו אשר העבירה באותה שעה שיעור בחדר הסמוך. במהלך המשפט חזר בו אמנם הנאשם מהודאתו זו וגרס כי היא הוצאה ממנו תחת איומים, אך בתום משפט זוטא דחה בית המשפט את טענות המערער בעניין אי-קבילות הודייתו וכן דחה טענות שהעלה בעניין אי-קבילות דו"ח העימות שנערך בינו לבין אשתו. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הוא מאמץ את מסקנות חוות הדעת הרפואיות מטעם התביעה, בהן נקבע כי צלעותיה של הפעוטה נשברו כתוצאה מ"אירוע חבלתי מכוון" של טלטול או אחיזה חזקה. לעומת זאת דחה בית המשפט את חוות הדעת הרפואיות מטעם המערער, אשר ביקשו לייחס את השברים בצלעות ל"אירוע תאונתי", וכן דחה את ההסברים האפשריים לשברים, שהועלו באותן חוות-דעת. נוכח ממצאים אלה ונוכח עדותו של המערער, לגביה ציין בית משפט קמא כי היא "לא הוסיפה לאמינות גרסתו", נפסק כאמור כי השברים בצלעות הפעוטה נגרמו על ידי המערער בשל כך שאחז בה בחוזקה וכן משום שטילטל וניער אותה. עוד קבע בית משפט קמא כי נוכח החבלה הקשה שנגרמה לפעוטה, נוכח גילה הרך ונוכח הפוטנציאל לגרימת נזק גדול יותר שהיה טמון במעשי המערער, הולמים מעשיו את הגדרת ההתעללות שבסעיף 368ג לחוק העונשין. באשר ליסוד הנפשי הנדרש קבע בית המשפט כי המערער היה מודע לכך שאחיזתו בגופה של הפעוטה הינה אחיזה חזקה, אסורה ומכאיבה העלולה לגרום לה לתוצאה קשה. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע עבירת ההתעללות וגזר עליו, כאמור, שלוש וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, בניכוי תקופת מעצרו.

עם מתן גזר-הדין עתר המערער לעיכוב ביצוע המאסר ב-45 ימים, אך בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו באופן חלקי והורה על עיכוב ביצוע למשך עשרה ימים בלבד. עוד הורה בית המשפט המחוזי כי תנאי השחרור בערובה שהוטלו על המערער עד למתן גזר-הדין יעמדו בתוקפם, בצירוף ערבויות נוספות.

2.המערער לא השלים עם הכרעת הדין והוא מערער על הרשעתו. לטענתו היסוד העובדתי כמו גם היסוד הנפשי של עבירת ההתעללות אינם מתקיימים בענייננו וקביעת בית המשפט כי מדובר בהתעללות נגזרה מן התוצאה הקשה ולא מן המעשה. עוד טוען המערער כי משלא הואשם ולא הורשע בתקיפה אין כל אפשרות להרשיעו בעבירת התעללות. המערער מוסיף ומלין בערעורו על הקביעות העובדתיות ועל ממצאי המהימנות של בית משפט קמא ובין היתר הוא מלין על כך שבית המשפט העדיף את חוות הדעת הרפואיות מטעם המשיבה על פני חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמו. לחלופין הוא מערער על חומרת העונש שנגזר לו.

3.בד בבד עם הודעת הערעור הגיש המערער את הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. המערער טוען כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את עיכוב הביצוע. לטענתו נפלו בהכרעת הדין פגמים מהותיים וכן עולה במקרה דנן שאלה משפטית מורכבת הנוגעת ליסודות עבירת ההתעללות. על כן סבור המערער כי סיכויי הערעור טובים והוא טוען כי אם לא יעוכב ביצוע העונש יעשה ערעורו פלסתר, שכן עד שישמע הערעור תרוצה על ידו מרבית תקופת המאסר. המערער מוסיף וטוען כי במהלך כל משפטו הוא היה משוחרר בתנאים מגבילים שאותם כיבד, כי לא קיים חשש להישנות העבירה, כי יש לקחת בחשבון את המחיר האישי הכבד ששילם מאז נפתח ההליך נגדו וכי פרט לאירועים נשוא כתב האישום דנן לא הורשע ולא הוחשד מעולם בביצוע עבירה כלשהי. בשל כל אלה עותר המערער כי נורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו, עד להכרעה בערעור.

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער. לטענתה סיכויי הערעור אינם גבוהים משום שהוא נסוב בעיקרו על קביעות מהימנות. המשיבה מדגישה כי קביעת בית משפט קמא לפיה הצלעות נשברו כתוצאה מאחיזה חזקה ומכוונת של המערער מבוססת כדבעי ולא נראה כי יש מקום להתערב בה. עוד טוענת המשיבה, כי נוכח העובדה שהמערער חזר בו מהודאותיו במשטרה נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בעניינו ולבסוף היא טוענת כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר הדין.

4.בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2) 1640 (2000) (להלן: פרשת שוורץ ) קבע בית משפט זה אמות מידה וקווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור. במקרה שלפנינו מושכים האינטרסים אשר הותוו בפרשת שוורץ

לכיוונים מנוגדים. מן הצד האחד העבירה בה הורשע המערער הינה מסוג העבירות החמורות בהן יש ליתן משקל ניכר לאינטרס הציבורי שבהשגת הרתעה מפני ביצוע עבירות דומות על ידי אחרים ולחשש מפני פגיעה באפקטיביות של הענישה ובאמון הציבור במערכת הענישה אם יעוכב הביצוע (ראו פרשת שוורץ , פסקה 18(א)). בנוסף, המערער נדון לתקופת מאסר משמעותית - שלוש וחצי שנות מאסר בפועל - אשר ככלל אינה מצדיקה עיכוב ביצוע עד לבירור הערעור (ראו: פרשת שוורץ , פסקה 21; ע"פ 4895/05 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2) 2501 (2005)). מן הצד השני, אין מדובר במקרה שבו נסוב הערעור כולו אך ורק על ממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הדיונית (ראו והשוו: פרשת שוורץ , פסקה 18(ג); ע"פ 1382/06 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 2959 (2006); ע"פ 5115/05 אסייג נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(2) 3895 (2005)). המערער העלה בערעורו, בין היתר, שאלות משפטיות לעניין יסודותיה של עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע שאין לבטלן בהינף יד ועל כן, לא ניתן לקבוע על פני הדברים שסיכויי הערעור נמוכים. נסיבותיו האישיות של המערער, צעיר כבן 29, נעדר עבר פלילי, תומכות אף הן בעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו. כמו כן יש להביא בחשבון לטובת המערער את העובדה שבמשך שנתיים ימים בהן התנהל משפטו, שהה בחלופת מעצר, תחילה במוסד של הרב גרוסמן במגדל העמק ולאחר מכן בבית אימו, וכי לאורך תקופה זו התייצב לכל הדיונים ולא הפר את תנאי החלופה אשר נקבעו לו. בהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל, אני סבורה כי במקרה דנן הכף נוטה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער, עד להכרעה בערעור.

עם זאת, אני סבורה כי לעת הזו מן הראוי כי המערער ישוב וישהה במוסד הרב גרוסמן במגדל העמק בתנאי החלופה המחמירים שחלו עליו טרם שעבר למעצר-בית בבית אימו, בתוספת הערובות הכספיות שקבע בית המשפט המחוזי לאחר ההרשעה.

אני מורה, אפוא, על עיכוב ביצוע עונש המאסר בתנאים כאמור, וזאת עד להכרעה בערעור. הערבויות הכספיות וצו עיכוב היציאה מן הארץ עליהם הורה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 30.5.2006, יעמדו בעינם.