ע"פ 1454/02 פלוני נ. פלוני

לפני ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים א' אמינוף, ז' הווארי, נ' מוניץ) בת.פ. 1114/01 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום (ת.פ. 1114/01) בבית המשפט המחוזי בנצרת על פיו סיפק המערער סמים למתלוננת (להלן: המתלוננת הראשונה), שהיא קטינה, ולחברתה. המערער ניצל את היות המתלוננת הראשונה תחת השפעת הסמים ואנס אותה בשני מקרים. על רקע זה נאשם המערער, בין השאר, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, הדחת קטין לסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד, ועבירות נוספות.

2.כנגד המערער הוגש כתב אישום נוסף לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 1238/01). כתב אישום זה נגע למתלוננת אחרת (להלן - המתלוננת השנייה) אף היא קטינה. על פי כתב האישום סיפק המערער גם לקטינה זו סמים, וניצל את השפעתם כדי לאנוס אותה. גם כתב אישום זה ייחס למערער, בין השאר, עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, הדחת קטין לסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. ממספר כתבי אישום שהוגשו לבית המשפט המחוזי עולה תמונה קשה לגבי התנהלות העניינים במשפחתה של המתלוננת השנייה, לפיה הוריה היו עצמם מכורים לסמים, וכי אנשים שונים שבאו לביתם אנסו אותה, בנוכחותם. גם כתב האישום שהוגש כנגד המערער (בת.פ. 1238/01) מתאר כיצד פקד המערער את בית המתלוננת השניה ואף קיים יחסי מין עם אימה לנגד עיניה. מספר כתבי אישום הוגשו כנגד מבקרים אחרים בבית המתלוננת השניה. כתב אישום הוגש כנגד הורי המתלוננת עצמם (ת.פ. 1234/01), שייחס להם בין היתר שידול של בנותיהם למעשי זנות, עבירות מין במשפחה, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בלבד, התעללות ותקיפת קטין.

3.נקבע כי אותו הרכב של בית המשפט המחוזי (השופטים א' אמינוף, ז' הווארי ונ' מוניץ) הוא שיידון בת.פ. 1114/01 בת.פ. 1238/01 ובת.פ. 1234/01. ביום 13.12.2001 החליט ההרכב האמור של בית המשפט המחוזי לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1238/01 כנגד המערער. זאת, בין השאר, לאור העובדה כי אביה של המתלוננת השנייה והיא עצמה אמורים היו להופיע כעדים בהליך זה.

4.בתחילת ישיבת ההוכחות הראשונה (ביום 23.12.2001) בתיק שבענייננו (ת.פ. 1114/01) הודיעה המשיבה כי בכוונתה להעיד את המתלוננת השנייה ואת אביה (שהוא גם הנאשם בת.פ. 1234/01). בית המשפט הורה על צירוף עדים אלה לרשימת עדי התביעה. על רקע זה טען המערער כי על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסילה הראשונה). בית המשפט דחה את הבקשה ועל כך הוגש ערעור בפני בית משפט זה. בעקבות הודעה מטעם המשיבה (מיום 29.5.2002) לפיה היא מוותרת על שמיעת עדותם של המתלוננת השניה ושל אביה, ניתק הקשר בין התיק שלפנינו לבין ת.פ. 1234/01 שנשמע בפני אותו הרכב. לפיכך התייתר הצורך לדון עוד בבקשת הפסילה הראשונה.

5.בין לבין הוגש (ביום 27.12.2001) כתב אישום (ת.פ. 1263/01) כנגד עלי עלאל (להלן: עלאל), חברו של המערער, המייחס לו עבירות של הדחה בחקירה והדחה בעדות. על פי האמור בכתב האישום, עלאל איים על המתלוננת הראשונה פן תעיד במשפטו של המערער בת.פ. 1114/01. עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד עלאל. השופטת נ' מוניץ, היושבת גם בהרכב השומע את ת.פ. 1114/02, דנה בבקשת המעצר, נחשפה לכל חומר הראיות בתיק, וקבעה בהחלטתה (מיום 2.1.2002) כי יש לשחרר את עלאל לחלופת מעצר בית מלא במקום מרוחק מעיר מגוריו ומגורי המתלוננת. ת.פ. 1263/01 נקבע לשמיעה לפני השופט א' אמינוף, הוא אב בית הדין בת.פ. 1114/01. ביום 28.5.2002 החלו להישמע ראיות בתיק, לרבות עדותה של המתלוננת הראשונה, היא המתלוננת בשני התיקים (ת.פ. 1114/01 ות.פ. 1263/01). בעדותה זו מתארת המתלוננת את מסכת העובדות נשוא כתב אישום ת.פ. 1114/01 וחוזרת על תיאור האופן בו אנס אותה לטענתה המערער שלפנינו.

6.משנודע למערער (ביום 30.5.2002), כי השופט א' אמינוף יושב אף בת.פ. 1236/01, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשת פסילה נוספת (להלן: בקשת הפסילה השניה). לטענת המערער, במצב דברים בו השופט אמינוף, היושב בת.פ. 1114/01, נחשף בת.פ. 1263/01 לעדותה של המתלוננת הראשונה המתייחסת לעובדות כתב האישום בת.פ. 1114/01, לא יהיה ביכולתו לשחרר עצמו מהשפעת עדות זו עליו. כך גם לגבי הראיות אליהן נחשפה השופטת מוניץ.

7.בהחלטתו (מיום 3.6.2002) קבע בית המשפט כי אין בעדותה של המתלוננת בת.פ. 1263/01 כדי להביא לפסילת ההרכב בת.פ. 1114/01. זאת, שכן טרם נסתיימו הראיות בת.פ. 1263/01 ובית המשפט לא קבע כל ממצאים ביחס למהימנות העדה. שנית, גם כאשר יתייחס בית המשפט לראיות בת.פ. 1263/01 הוא לא יצטרך להתייחס כלל לשאלה האם המערער אנס את המתלוננת, אם לאו, ואף לא לשאלה אם שלח חברים כדי להשפיע על המתלוננת לחזור בה מתלונתה. בית המשפט יתייחס רק לאישומים שהועלו כנגד עלאל ויקבע ממצאים אך ביחס אליהם. גם העובדה כי השופטת מוניץ דנה בבקשת המעצר עד תום ההליכים כנגד עלאל, אין בה כדי להשפיע במאומה על עניינו של המערער. זאת שכן היא לא נחשפה לראיות בקשר לאישומים המיוחסים למערער, אלא לגבי עלאל בלבד.

8.בערעור שבפני חוזר המערער על הטענות אותן הביא בפני בית המשפט קמא. לדבריו, קשרה המתלוננת הראשונה בעדותה (מיום 28.5.2002) את המערער לעבירות נשוא כתב האישום בת.פ. 1263/01. כמו כן כתב האישום בת.פ. 1263/01 נגזר מכתב האישום בת.פ. 1114/01 ואין שום אפשרות להפריד ביניהם. זאת גם היות ולמערער אינטרס בניסיון להדיח את המתלוננת הראשונה. אף הראיות שהוגשו מטעם המשיבה בת.פ. 1263/01, שכללו את כתב האישום בת.פ. 1114/01 ואת הודעותיה של המתלוננת, קושרות בין שני התיקים. מוסיף המערער, כי היות ושני התיקים נשמעים במקביל ייתכן וההכרעה לגבי מהימנות המתלוננת בת.פ. 1236/01 תינתן בסמיכות זמנית להכרעה לגבי מהימנותה בת.פ. 1114/01, וקיים חשש ממשי כי בית המשפט יתקשה ואף לא יוכל להפריד בין השתיים. בסיכומו של דבר טוען המערער, כי היחשפות ההרכב לשלושה כתבי אישום שונים בהם מעורב המערער ולמידע הרב הכלול בהם, נטעו בלבו את התחושה כי להרכב סופק מידע שיש בו כדי להציגו באור שלילי. כמו כן עלולה להיות לכך השלכה על גיבוש דעתו של ההרכב בקשר לאופיו של המערער, כוונתו הפלילית ואמינותו. הפסילה הינה מחויבת המציאות לנוכח זכותו של המערער להליך הוגן ולמראית פני הצדק. המשיבה מצידה סומכת ידיה על נימוקי בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 3.6.2002.

9.טענותיו של המערער בפני נוגעות לשני עניינים עיקריים: ראשית , היחשפות השופטת מוניץ לחומר ראיות כנגד המערער בעת בקשת המעצר בת.פ. 1236/01. שנית , היחשפותו של השופט אמינוף לעדותה של המתלוננת בת.פ. 1236/01, היא גם המתלוננת בת.פ. 1114/01. לעניין הטענה הראשונה , אין די בעובדה שאותו שופט דן בבקשת המעצר ובבירור ההליך הפלילי לגופו כדי לפסול אותו מלשבת בדין (ראו: ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל ; ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת

ישראל (לא פורסם)). כך בוודאי בענייננו, כאשר בקשת המעצר בה דנה השופטת מוניץ נגעה לעלאל ואילו ההליך הפלילי גופו עניינו במערער שלפנינו. המבחן לאורו יש לבחון את בקשת הפסלות הוא, האם, בנסיבות במקרה, קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך המשפטי מצד השופט היושב בדין. את התשובה לשאלה זו יש לקבל, בין היתר, בהסתמך על היקף הראיות אליהן נחשף השופט שדן בהארכת המעצר והקשר בינן לבין השאלות העובדתיות והמשפטיות שצריכות להתברר בהליך גופו. יש לבחון את האמירות שהשמיע בית המשפט, אם השמיע כאלה, במהלך הדיון בבקשת הארכת המעצר. בסופו של חשבון יש לבחון את עוצמת הקשר בין הליך הבקשה למעצר לבין ההליך הפלילי המרכזי, ולראות האם מדובר בעוצמה העולה לכדי חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 5456/01 קוסטובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

10.מעיון בדיון שנערך בבקשת המעצר ומהחלטתה של השופטת מוניץ בבקשה לא עולה חשש ממשי למשוא פנים. הדיון בבקשת המעצר נסוב כולו סביב האיומים אותם השמיע, כביכול, עלאל. אף בהחלטתה אין קובעת השופטת מוניץ כל קביעה שהיא ביחס לעניינו של המערער ודנה אך ורק בשאלת מסוכנותו של עלאל והאפשרות כי ישבש הליכי משפט וידיח עדים. זאת ועוד, עוצמת הקשר בין הליך הבקשה למעצר לבין ת.פ. 1114/01 אינו רב. אמנם העניינים קשורים זה לזה, ואולם אין בקביעת בית המשפט לעניין אחד כדי להשליך באופן מיידי על החלטתו בעניין האחר.

11.לעניין הטענה השניה , בדבר היחשפותו של השופט אמינוף לעדות המתלוננת, הרי שגם בכך אין לדעתי משום חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כבר נפסק על ידי בית משפט זה, כי אין לומר ככלל כי בכל פעם ששופט, הדן בעניינם של כמה שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. לעניין זה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או אם מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים, הקשורים כולם לאותה פרשה. הכול תלוי בנסיבות ובחשש העולה מתוכן (ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 729, 731). מכוח קל וחומר כך פני הדברים כאשר אין האמור בשותפים אלא בנאשמים שונים, אף שעניינם קשור לאותה פרשה. בית המשפט קמא ציין מפורשות בהחלטתו (מיום 3.6.2002) כי בעת הכרעתו בת.פ. 1236/01 הוא לא יצטרך להתייחס כלל לשאלה האם המערער אנס את המתלוננת, אם לאו, ואף לא לשאלה אם שלח חברים כדי להשפיע על המתלוננת לחזור בה מתלונתה. כל שיידרש ממנו וכל שיעשה, הוא להתייחס לאישומים שהועלו כנגד עלאל ולקבוע ממצאים ביחס אליהם. התייחסות מצד בית המשפט למערער במסגרת פסק דינו העתידי בת.פ. 1236/01 לא תופנה כלפי המערער, לא תביע עמדה באשר למהימנותו ולא תהווה את גזירת דינו. בנסיבות אלה לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

12.השאלה האחרונה שעולה בערעור שלפני היא האם הצטברות חומר הראיות אליו נחשפו שופטי ההרכב בשני המקרים לעיל, מעלה חשש ממשי למשוא פנים. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של המערער (ע"פ 199/85,

אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 83, 84). יש לצאת מנקודת המוצא, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין חומר הראיות אליו נחשף בהליך אחד לבין הכרעתו בהליך אחר (השוו: ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 335-334). בענייננו סבור אני כי מקצועיותו של השופטת עומדת לו להבחין בין ההליכים בת.פ. 1236/01 לבין ההליכים בת.פ. 11114/01. אין האמור ב"מסה" כה כבדה של מידע עד שיש בה להכריע גם את השופט המקצועי.

דין הערעור להידחות.