ע"פ 149/15 מרואן מורה נ. מדינת ישראל

1.

הבקשה המונחת לפניי נעה בדרך שממעטים לנסוע בה אך כבכל בקשה יש לדון בה לגופה, לסיבותיה ועל פי העקרונות המשפטיים המתחייבים.

עניינה של הבקשה הוא הפסקת עונש מאסר שנגזר על ידי בית משפט המחוזי תל אביב-יפו (ת"פ 20998-08-13 כב' השופט ע' מודריק ). ראשית תוצג התשתית העובדתית והדיונית הרלוונטית.

2.גזר דינו של בית משפט המחוזי תל אביב-יפו נגד המבקש (ת"פ 20998-08-13 כב' השופט ע' מודריק ) ניתן בסוף חודש דצמבר 2014. המבקש הורשע בעבירת הריגה ושיבוש מהלכי משפט ונידון לעונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה שנים. על פסק הדין הוגש ערעור, הוא ההליך דנא, אשר במסגרתו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. על רקע הנסיבות אז, כולל אי הגשת נימוקי הערעור, נדחתה הבקשה (החלטת כב' השופט ח' מלצר מיום

11.1.2015).

בהתאם, התייצב המבקש לתחילת ריצוי עונשו בתאריך 12.01.2015. להשלמת התמונה יצוין כי עד לאותו מועד המבקש היה משוחרר חרף הפרה מסוימת של תנאי המעצר שנקבעו, למעט תקופת מעצר של כחודשיים בתחילת המשפט. ההפרה האמורה הייתה בוטה. המבקש לא רק יצא מגבולות מעצר הבית בו היה נתון אלא נהג ברכב בזמן פסילה. תחילה נעצר, אך משעוכב מתן פסק הדין ומועדו היה צפוי להיות בסמוך לבקשה – שוחרר לתקופה של חודשיים עד ההחלטה האמורה של השופט מלצר .

בתאריך 20.01.2016 התקיים דיון בערעור בפני הרכב של בית משפט זה. הועלתה הצעה לסיום התיק, לפיה יורשע המבקש בגרם מוות ברשלנות תחת עבירת הריגה, אך הצעה זו לא התקבלה על ידי הצדדים, והדיון נדחה עד לחודש אוקטובר השנה. נוכח עמדת ההרכב בדיון והמועד שנקבע להמשך, סבר הסנגור כי קיים צידוק לעיון חוזר והגיש בקשה להפסיק את ריצוי עונש המאסר בפועל.

בדיון שהתקיים בפניי התבררה התמונה הבאה: מוסכם כי הראיות המבססות את הרשעת ההריגה נסיבתיות הן. בקליפת אגוז, ניתן לומר שהמחלוקת העובדתית בין הצדדים היא האם המנוחה מצאה את מותה עקב כך שהמבקש דחף אותה או כתוצאה מקפיצתה או מעידתה מהמרפסת. למעט המבקש, אין ראיה ישירה לשלב 'הנפילה'. מהדיון בפניי עולה שהתובעת סבורה שבכל מקרה, גם לפי החלופה העובדתית של הסנגוריה, ניתן להרשיע בעבירת הריגה, ואילו הסנגוריה התייחסה לאפשרות של זיכוי מכל עבירת המתה. הוצעה האפשרות כי הדיון יוקדם, אך הסנגור ביקש לשחרר את מרשו בתנאים שנקבעו. המדינה הסכימה להקדים את הדיון אך עמדה על המשך מאסר המבקש.

3.ניתן לסווג את הבקשה כעיכוב ביצוע עונש על מאסר, אולם יש בכך להטעות במובן מסוים, כיוון שהמבקש החל לרצות את עונשו בפועל. לכן סיווג הסנגור את עתירתו כבקשה להפסקת מאסר. באשר למצב זה – מצד אחד ובמיוחד לאחר שהמבקש נמצא במאסר יותר משנה – ייטה בית המשפט לא להתערב בהמשך ריצוי עונש המאסר עד למתן פסק דין בערעור. מהצד האחר, שחרור המבקש מצוי בסמכותו של בית המשפט. כך עולה מסעיף 44 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1966, וכן מסעיף עיכוב ביצוע העונש לפי סעיף 87 לחוק העונשין תשל"ז-1977. כפי שציין השופט זוסמן , "אין כל נפקא מינה אם המעשה ייקרא דחיית ביצוע או שחרור בערובה" (ב"ש 123/76 אבנר עקביה נ' מדינת ישראל

ל(3) 223 (1976). ראה גם: ע"פ 4834/05 נאדר משראווי נ' מדינת ישראל

(19.6.2005), ובספרו של גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי ג 211 (2011)). המשגה עיונית אחרת היא שהבקשה בשלב זה היא אינה הפסקת ריצוי העונש אלא עיכוב של יתרת העונש שטרם ריצה המבקש.

הלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל נד(2) 241 (2000)) מלמדת כי שני כללים עומדים במרכז בחינת בקשה לעיכוב ביצוע: האחד, שעל נאשם לרצות את העונש הנגזר עליו באופן מיידי, והדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בעבירה חמורה ותקופת מאסר ארוכה. הכלל השני הוא שאין ליצור מצב לפיו הנאשם יאבד בפועל את זכותו לערער באופן שהתוצאה של מאסרו, ובענייננו המשך מאסרו, עלולה בהסתברות מתאימה להיות לתקופה שמעבר לעונש שייגזר עליו עם מתן פסק דין בערעור. צוין בהלכת שוורץ כי הכללים המנחים ביחס לסעיף 87 לחוק העונשין, יפים המה גם לסעיף 44(א) לחוק המעצרים (שם, בעמ' 258).

ודוק, הפסיקה שהובאה מחדדת את הנקודה כי אין הבדל בין הפסקת ריצוי עונש מאסר, לבין עיכוב מועד ביצוע עונש המאסר ברמה הכללית של הבחינה המשפטית. אולם היישום שונה. רוצה לומר, כי העובדה שהנאשם החל בריצוי עונש מאסרו תקשה על קבלת בקשתו לעומת המצב שבו טרם החל לרצות עונש זה. ככל שתקופת הריצוי תהיה ארוכה יותר כך יתעצם הקושי בהתאם. אך זאת איננה הצגת התמונה במלואה. כבכל בקשה לפי סעיף 87 לחוק העונשין, יש לשקול שיקולים נוספים כגון: סיכויי הערעור על רקע העונש הנגזר, המעשה והעבירה בהם הורשע המערער ותקופת עונש המאסר שנותרה. היו שקבעו כי משהתחיל ריצוי עונש המאסר, האפשרות להיעתר להפסקת ביצוע העונש תלויה בקיומו של 'טעם מיוחד' (ראו למשל: ע"פ 4834/05, הובא לעיל). דעתי אינה מצטרפת לבחינת הבקשה בעדשה של 'טעם מיוחד' – מונח מעורפל ללא עיגון בדין הרלוונטי – אך הנטל גובר בכפוף לנסיבות המקרה.

4.הערכת סיכויי הערעור במסגרת בקשת עיכוב ביצוע היא מלאכה עדינה. מטבע הדברים לא ניתן לשמוע טיעון מלא, ובכל מקרה אין בסמכותו של דן יחיד להכריע בעונש. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר התקיים כבר דיון בערעור. ואולם, אין לבית משפט אלא לפעול על פי המבחנים הקבועים ובכללים הרלוונטיים. על בית משפט הדן בבקשת העיכוב לתת את דעתו לסיכויי הערעור, עם כל המגבלות הנובעות מכך.

בראייה זו, נראה שיש להציף שלושה שיקולים: האחד, כי המבקש בהתנהגותו דרך ההפרה בסמוך למועד הכרעת הדין, יצר מצב שיש לשקול את מחויבותו לשמור על תנאי השחרור. השני, שבכל מקרה וללא קשר לעבירת ההמתה, המבקש הורשע בעבירת שיבוש הליכי משפט בנסיבות שטמונה בהן חומרה. השלישי, התקופה הכוללת בה ריצה המבקש עונש מאסר עד כה, אשר כוללת תקופה של כחודשיים שבה נעצר טרם הכרעת דינו. מבלי לנטוע מסמרות, יש לערוך בחינה של סיכוי האפשרות בערעור באשר לעונש שעשוי להינתן בסיומו של ההליך לעומת תקופת ריצוי עונש המאסר בשלב זה. ויודגש שוב, שאינני מביע עמדה לגבי סיכויי הערעור להתקבל. כשם שדחיית בקשת עיכוב של הכרעת הדין אין משמעותה שהמבקש לא יזוכה, כך גם קבלת הבקשה אינה מלמדת שסופו של הערעור להתקבל.

5.לסיכום, מקרים חריגים דורשים לעיתים פתרונות חריגים. הפתרון בענייננו הוא בעל שלושה ראשים:

א. הבקשה נדחית.

ב.על המזכירות לקבוע תיק זה לשמיעה תוך תקופה שלא תעלה על חודשיים.

ג.היה ולא ניתן פסק דין תוך כחודשיים ממועד הדיון הבא בערעור, המבקש ראשי להגיש בקשה לעיון חוזר בפניי בשל נתון זה.