ע"פ 1620/00 עלא חבשי נ. מדינת ישראל

1.המבקשים הורשעו בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג'ארח) בעבירות של סחיטה בכוח, כליאת שווא ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. המבקשים, אב ובנו, הורשעו בכך שתקפו את אשת הבן, חבלו בה, כלאו אותה, וכפו עליה לחתום על מסמך שבו היא מסכימה להתגרש מן הבן תוך ויתור על כל זכויותיה ברכוש. כתוצאה מן התקיפה סבלה אשת הבן מחבלות, מכאובים ושטפי דם.

בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת ומצא לה חיזוק בעדויות חיצוניות שבאו לפניו. הוא לא נתן אמון בגרסאות המבקשים. בגזר-הדין שנתן עמד בית המשפט המחוזי על חומרת המעשים שביצעו המבקשים, על הנסיבות הקשות בהם בוצעה העבירה ועל הפגיעות בגוף ובנפש שהוסבו למתלוננת. חרף זאת, ראה בעבירות שבוצעו על-ידי המבקשים מעידה חד פעמית וגזר עליהם קנס ומאסר של ששה חודשים אותו הם מבצעים בעבודות שירות. המבקשים מערערים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי והם עותרים לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להחלטה בערעור.

2.המדינה מתנגדת לבקשה. נציג המדינה מציין כי אין סיכוי בולט לקבלת הערעור לאור העובדה שבית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסת המבקשים ומצא לסמוך על עדויות המתלוננת ועדי התביעה האחרים. לדעתו, הפתרון הראוי יהא דחיית הבקשה וקביעה מוקדמת של הדיון בערעור.

השאלה אם ראוי, ככלל, לחייב נאשם להתחיל בריצוי העונש שנגזר עליו בערכאה הראשונה, אף שערעור על פסק הדין תלוי ועומד, או שמא יש, ככלל, לעכב את ביצוע גזר הדין, עומדת עתה להכרעה בפני הרכב מורחב של בית משפט זה. כל עוד לא הוכרעה עומדת בעינה ההלכה לפיה יש להתחיל בריצוי העונש ממתן גזר הדין, לבד אם נתקיימו נסיבות מיוחדות המחייבות הוראה אחרת (ראו ע"פ 9018/99

ואחיד טאיה נ' מדינת ישראל , מפי השופטת ד' ביניש). ואף כאן, לא מצאתי עילה המצדיקה את עיכוב ביצוע גזר הדין, מה גם שהמבקשים החלו כבר בביצוע העבודות אותן הם תורמים לשירות הציבור.

הבקשה נדחית.

המזכירות תעשה לקביעה מוקדמת של שמיעת הערעור.