ע"פ 1640/04 יעקב קקון נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ברלינר, בר זיו, סוקול) מיום 15.2.2004, שלא לפסול עצמו מלישב בדינם של המערערים בתפ"ח 15/03.

1.נגד שמונת המערערים הוגשו כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 104/03 נגד המערערים 1, 2, 5, 6, 7, 8; תפ"ח 15/03 נגד המערערים 1, 2, 3, 4, 5), המייחסים להם שורת עבירות חמורות של רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לפשע, חבלה חמורה ונשיאה והובלה של נשק. כתב האישום בתפ"ח 104/03 כלל נאשם נוסף, דוד אטיאס (להלן – "אטיאס"). בתקופה שטרם תחילת המשפט, התנהל בין המשיבה לבין תשעת הנאשמים (המערערים ואטיאס) הליך של "גישור פלילי" בפני שופט, בניסיון להביא לסיום התיק בעסקת טיעון ללא שמיעת ראיות. הליך הגישור לא עלה יפה. בהמשך, הפך אטיאס לעד מטעמה של המשיבה. המשיבה ביקשה, לפיכך, להפריד את האישום בעניינו מהאישומים העוסקים במערערים. כן ביקשה, לאחד את הדיון בשני כתבי האישום לכלל משפט אחד.

2.לצורך בירור והכרעה בשתי בקשותיה של המשיבה (הפרדת האישום של אטיאס; איחוד שני כתבי האישום), קיים (ביום 15.2.2004) בית המשפט ישיבה בנוכחות המערערים ובאי כוחם. בישיבה זו הותר למערערים להתבטא, ודבריהם נרשמו בפרוטוקול המשפט. בין יתר הדברים, אמר אטיאס באותה ישיבה: "שמעתי את [עו"ד] דוד יפתח אומר שהנאשמים חפים מפשע. הוא לא סיפר שבמשך 6.5 חודשים הם היו בישיבות גישור אצל השופט שפירא ולא הגיעו להסכם כלשהו לגבי מספר החודשים. אף אחד לא חף מפשע". נוכח אמירה זו, ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו. לטענתם, פעל אטיאס בכוונה כדי לפגוע בהם, ומשנחשפו השופטים לעובדת קיומו של הליך הגישור, אשר נשמר עד אותה עת בחשאי, קם חשש כי הדבר ישפיע עליהם בבואם להכריע את הדין ועליהם לפסול עצמם. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

3.המערערים טוענים, כי חשיפת ההרכב לקיומו של הליך הגישור – ולו מפיו של "עד מדינה מפוקפק" (כלשונם) – מקימה חשש למשוא פנים אצל בית המשפט. המערערים מציינים, שהסודיות היא יסוד מהותי בהליך הגישור, שכן ההשתתפות בו משמיעה, מאליה, נכונות אפשרית של הנאשם להודות באישומים המיוחסים לו. יתרה מכך, המערערים מדגישים, שבמקרה זה נחשף בית המשפט לא רק לעצם קיומו של הליך גישור, אלא גם לעובדה שהמחלוקת במסגרת הגישור נסבה אודות חומרת העונש. מכך מתבקשת, לשיטתם, המסקנה, שהמערערים היו נכונים להודות באישומים. המערערים טוענים, שהמשפט הצפוי להם יוכרע במידה רבה על-פי ממצאי מהימנות, וכי במצב כזה ידיעה מוקדמת של בית המשפט, כי הנאשמים היו מוכנים להודות, תפגע בסיכוייהם למשפט הוגן. לבסוף מציינים המערערים, כי המשפט טרם החל, וכי החלפת המותב בנקודה זו לא תפגע בהתנהלותו. המשיבה מתנגדת לערעור. לשיטתה, היחשפות בית המשפט לנכונות פוטנציאלית של מערער להודות באישום היא תופעה נפוצה שאינה מהווה עילת פסילה. יתר על כן, טוענת המשיבה, לא אחת מפנה המותב עצמו את בעלי הדין שלפניו לגישור פלילי – ואם זה אינו עולה יפה, חוזר התיק להידון בפני אותו המותב. כשם כן כאן, טוענת המשיבה, אין בדברים עילה לפסול.

4.עיינתי בטענות הצדדים, ובאתי למסקנה שדין הערעור לדחייה. הלכה היא, שהודאת נאשם וחזרתו ממנה אינן מקימות עילה לפסול (ע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 768; ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ההנחה היא, ששופט מקצועי כשיר להתמודד עם שינוי זה, ולהכריע מבלי להתחשב בהודאתו הקודמת של הנאשם. ואם כך הדבר בחזרה מהודאה, הרי שמקל וחומר נכונה ההלכה מקום בו נחשף בית המשפט אך לרסיס-מידע, ממנו ניתן היה להבין, שבנסיבות אחרות גילו הנאשמים נכונות להודות. אכן, ניתן להשוות את מצב הדברים שבפנינו "למצב דברים בו הנאשם חוזר בו מהודייתו או למצב דברים בו הצדדים מבקשים מבית המשפט שהות על מנת לנסות ולהגיע להסדר טיעון ולבסוף הניסיון כושל. בכל המצבים האלה לא מתעורר חשש כלשהו למשוא פנים מצד בית המשפט ואין שום פגם בכך שאותו בית משפט ממשיך לישב בדין" (ע"פ 4237/96 אופנהיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נוסף על כך בולטת שאלת המהימנות של מוסר המידע (ראו ע"פ 1322/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המידע אודות הליך הגישור נמסר מפי אדם בלתי מוסמך, שלו יריבות מובהקת עם המערערים ואשר מהימנותו מוטלת בספק אף על-ידי המערערים עצמם. בנסיבות אלה קשה עוד יותר להניח, שבית משפט מקצועי יהא נכון לייחס לדברים משקל משמעותי כל כך, כדי שיקום חשש ממשי, בראייה אובייקטיבית, למשוא פנים כנגד המערערים. נוכח זאת, אפשר שעדיף היה לו התעלם בא-כוח המערערים מדבריו של אטיאס, ונמנע מהרחבה ומפירוט בעניין הגישור לצורך טענת הפסלות. אך אף בכך אין דבר, שכן, כאמור, גם בעצם היחשפות בית המשפט לנכונות חולפת של הנאשם להודות – אין עילת פסילה.

הערעור נדחה.