ע"פ 167/13 קטרין אבו זאייד נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין שניתן כנגד המבקשת על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש ) ביום 29.11.2012 בת"פ 1101-03-12.

2.

בחודש מרץ 2012 הוגש כתב אישום כנגד שלוש נאשמות, בהן המבקשת, ובחודש יולי הוגש כתב אישום מתוקן בעובדותיו הודו הנאשמות כולן. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 25.2.2012 נכנסו השלוש למונית שירות שהייתה בדרכה מעכו לחיפה. במונית ישבה נוסעת נוספת (להלן: המתלוננת ). במהלך הנסיעה תקפו השלוש את המתלוננת בכך שמשכו בשערה והיכו אותה בפניה, חרף בקשתה כי יניחו לה. בעקבות זאת, עצר נהג המונית את הרכב, הפריד בין המתלוננת לנאשמות וביקש מהן לחדול ממעשיהן. כאשר המשיך בנסיעה, שבו המבקשת וחברותיה לתקוף את המתלוננת באמצעות מכות, בעיטות, נשיכות וגרימת חבלה בפניה. כתוצאה ממעשים אלה נגרם למתלוננת שבר בארובת העין הימנית, והמטומות בפניה. המתלוננת נאלצה להתאשפז למשך חמישה ימים ואף עברה ניתוח בפניה. בגין מעשיה יוחסה למבקשת עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הודאתן של המבקשת וחברותיה בכתב האישום המתוקן הורשעו השלוש בעבירות שיוחסו להן ונשלחו לתסקיר שירות המבחן. לאחר קבלת התסקירים ושמיעת טיעונים לעונש גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש ) את עונשיהן של השלוש. על המבקשת נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורה לבל תבצע עבירת אלימות מסוג פשע וכן פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪. בית משפט קמא הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לתום מועד הגשת ערעור על גזר הדין.

3.

המבקשת הגישה ערעור על גזר הדין לבית משפט זה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בא כוח המבקשת טוען כי בית המשפט קמא שגה בשלילתו כל סיכוי לשיקום ובהימנעות מהטלת צו מבחן, בניגוד להמלצות שירות המבחן אשר העריך כי המבקשת מתאימה להליך טיפולי. לשיטתו, הערעור אינו נסוב על אורך תקופת המאסר שהושתה בגזר הדין כי אם על טיב הענישה, ומשכך הרי שמתקיים הרציונל העומד מאחורי חריג עיכוב הביצוע – מניעת מצב בו יתחיל אדם בריצוי עונש אשר יבוטל למפרע בערעור. הסנגור הדגיש בדבריו כי מהמבקשת לא נשקפת כל מסוכנות וכי בניגוד לחברותיה הקפידה על תנאי שחרורה. עוד נטען כי גזר הדין החמור שהושת על המבקשת מתבסס לכאורה על ייחוס מוטעה של עבירת תקיפת שוטר, עבירה אשר הופיעה בכתב האישום המקורי אך בכתב האישום המתוקן יוחסה לנאשמת אחרת.

כנגד זאת, באת כוח המדינה עמדה בדבריה על חומרת המעשים בהם הורשעה המבקשת ועל תקופת המאסר הארוכה אשר אינה מעוררת חשש לייתורו של הערעור. כמו כן, טענה כי התמונה העולה מהתסקירים אינה מחזקת בהכרח את אפשרות השיקום. באשר לייחוס לכאורה של עבירה נוספת לחובת המבקשת באופן שגוי, הדגישה באת כוח המדינה כי טעות זו הופיעה בגזר הדין במסגרת הצגת טענות הצדדים אך אין לה ביטוי בנימוקיו של השופט עצמו.

4.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר, אינני סבור כי יש מקום להיענות לבקשה ולעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקשת. גבולותיו של החריג לכלל הסומך את ריצוי העונש למתן גזר הדין שורטטו בעניין שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000).

אמנם, הערעור מופנה נגד גזר הדין – נתון שפועל כנגד הבקשה, לעומת מצב בו הוגש ערעור בעל סיכוי מסוים נגד הכרעת הדין גופה. אולם, הסנגור מדגיש כי אינו משליך את יהבו דווקא על שיעור העונש אלא בעיקר על סוג העונש – שיקום לעומת מאסר. לשם כך הוא מפנה להמלצת שירות המבחן התואמת את עמדתו בערעור.

ואולם, על פי מבחני עניין שוורץ , כדי להצדיק עיכוב ביצועו של עונש מאסר לא די בכך כי הערעור מופנה נגד עונש המאסר והמערער מבקש נתיב שיקומי גם על בסיס המלצת שירות המבחן. הסיבה לכך היא כי ביסוד הלכת שוורץ עומדת ההתנגשות שבין האינטרס של אמון הציבור במערכת האכיפה והכלל בדבר ריצוי העונש באופן מיידי, לבין שמירה על זכותו של נאשם לערער על עונשו מבלי שריצוי עונש המאסר ייתר את הדיון. הנגזר מכך הוא כי בית המשפט צריך לאמוד את דעתו בדבר סיכויי הערעור הגם שאומדן זה הוא לכאורה וראשוני בלבד.

במישור הקונקרטי יצויין כי בתסקיר הראשון תיארה קצינת המבחן את התמכרותה של המבקשת לטיפה המרה והפנתה אותה לאבחון בעמותה המתמודדת עם בעיות אלכוהוליזם, תהליך איתו שיתפה פעולה. למרות זאת, בתסקיר המשלים ציין שירות המבחן כי בניגוד לדברי המבקשת היא לא יצרה קשר במועד עם שירותי הרווחה כפי שהתבקשה, ועשתה זאת אך בסמוך ממש לעריכת התסקיר המשלים. בעקבות זאת, נמנע השירות מלקבוע עמדה נחרצת באשר להתאמה להליך טיפולי.

לכך נוסיף את החומרה שעולה מתקיפת נוסעת במונית אותה לא הכירו המבקשת וחברותיה, עד כדי פגיעה בדמות שבר בארובת העין. מכאן, ומבלי לקבוע מסמרות, עולה שסיכויי הערעור להוביל לתוצאה שעונש המאסר בפועל יבוטל או יופחת עד לתקופה של ששה חודשים שיאפשרו את ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות – אינם גבוהים דיים כדי להצדיק חריגה מן הכלל שנקבע בעניין שוורץ .

5.

הבקשה נדחית. המבקשת תתייצב לריצוי מאסרה ביום 24.1.2013 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה בשעה 9:00. תנאי השחרור יעמדו בעינם עד למועד התייצבותה.