ע"פ 7140/13 פלוני נ. מדינת ישראל

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט

לערעורים פליליים

ע"פ

7140/13

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערערים:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

4. פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי לנוער

בירושלים מיום 10.09.2013

בת"פ 26901-11-12 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם

תאריך הישיבה:

כ"ט באדר ב' התשע"ד

(31.3..2014)

בשם המערערים:

עו"ד מוחמד מחמוד

בשם המשיבה:

עו"ד מורן פולמן

בשם שירות המבחן לנוער:

גב' שלומית מרדר

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעורים שהוגשו על ידי ארבעה נאשמים על גזר דינו של

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער (השופט

י' נועם

)

בת"פ 26901-11-12 מיום 10.9.2013.

ההרשעות והעונשים

1.

ביום 6.5.0213 הורשעו המערערים לפי הודאתם בעבירות של קשירת קשר

לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

החוק

) (עבירה אחת באישום הראשון ואחת באישום שני); ייצור ונשיאת נשק, לפי

סעיפים 144(ב) ו-144(ב2) לחוק (מערערים 1

-

2 בארבע עבירות ומערער

ים

4-3

בשתי עבירות); סיכון חיי אדם בנתיב

תחבורה, לפי סעיף 322(3) לחוק (שלוש עבירות); ניסיון הצתה, לפי סעיף 448(א) בצרוף

סעיף 25 לחוק (מערערים 2-1 בארבע עבירות ומערערים 4-3 בשתי עבירות); ניסיון לתקיפת

שוטרים בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(2) ו-(3) בצרוף סעיף 25 לחוק (שתי עבירות)

וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2) לחוק. כמו כן, הורשע המערער 1

בעבירות בהן הואשם בת"פ 29637-06-11 אשר צורף לתיק זה, לבקשתו, והן: התפרעות,

לפי סעיף 152 לחוק; ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 בצרוף סעיף 25

לחוק והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק.

2.

ביום 10.9.2013 נגזרו על

המערער 1

,

יליד 1994, שבע שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר; עשרה חודשי מאסר על

תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע וכן פיצוי

המתלונן בסך 30,000 ש"ח. על

המערער 2

, יליד 1997,

נגזרו חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר; שמונה חודשי

מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע

וכן פיצוי המתלונן בסך 10,000 ש"ח. על

המערער 3

,

יליד 1998, נגזרו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר; שישה חודשי מאסר

על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע וכן

פיצוי המתלונן בסך 3,000 ש"ח. על

המערער 4

,

יליד 1999, נגזרו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר; שישה חודשי מאסר

על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע וכן

פיצוי המתלונן בסך 3,000 ש"ח.

העובדות לפי כתב

האישום המתוקן

3.

אישום ראשון

; במהלך

חודש יוני בשנת 2012 החליטו המערערים 2-1 להקים חוליה בשם "אחבאב אל

ואטן" ("אהובי המולדת"). במסגרת החוליה תכננו המערערים 2-1 לזרוק

בקבוקי תבערה ואבנים לעבר כוחות ביטחון ותושבים יהודים בשכונת "ראס אל

עמוד" שבירושלים (להלן:

השכונה

). המערערים 2-1 פנו למערערים 4-3 והציעו להם

להצטרף לחוליה. המערערים 4-3 הסכימו. בהתאם, בלפחות שלוש הזדמנויות הכינו המערערים

2-1 בקבוק תבערה וזרקו אותם לעבר קירות של בתי תושבים יהודים בשכונה. בחלק מן

המקרים הצטרפו אליהם גם המערערים 4-3, אשר שימשו כתצפיתנים. בנוסף, בארבע

הזדמנויות שונות הכינו המערערים 2-1 בקבוקי צבע, וזרקו אותם לעבר קירות בתי תושבים

יהודים בשכונה. המערערים 4-3 שימשו כתצפיתנים, ובאחד המקרים המערער 4 אף הביא את הצבע

ששימש להכנת הבקבוקים. כמו כן, בחמש הזדמנויות שונות זרקו המערערים אבנים לעבר

רכבי ביטחון שנסעו בשכונה. ביום 28.9.2012 זרקו המערערים 2-1 אבנים לעבר מצלמת

רחוב ושברו אותה.

4.

אישום שני

;

במועד שאינו ידוע, קשרו המערערים קשר במטרה לדקור יהודי. לצורך כך נסעו

המערערים 2-1 לשוק ורכשו שני סכינים. הם חזרו לשכונה, והחביאו את הסכינים בקיר

הסמוך לבית ספר. המערערים 2-1 חיפשו מקום לביצוע המעשה, והחליטו לבצעו בכיכר

השכונה, זאת משום שסברו כי דרך המילוט מכיכר זו היא הנוחה ביותר. כן הוחלט כי

המערערים 2-1 הם שידקרו את היהודי. המערערים 4-3 יתצפתו, ותפקידם יהיה למצוא

קורבן, וכן להזהיר את המערערים 2-1 מפני כוחות הביטחון. ביום 2.11.2012 אספו

המערערים 2-1 את הסכינים שהטמינו והמתינו בסמוך לכיכר. המערערים 4-3 עמדו בנקודת

התצפית. בשעה 18:20 או בסמוך לכך התקרבו שני יהודים לכיכר (להלן:

המתלוננים

).

המערער 4 הבחין בהם והודיע על כך למערערים 2-1. באותה עת שהה המערער 3 בשירותים.

המערערים 2-1 סיכמו לדקור את המתלוננים. הם כיסו פניהם ברעלות, הוציאו מכיסם את

הסכינים והחלו לרוץ אחר המתלוננים. המערער 1 הצליח לדקור אחד מן המתלוננים בצידו

הימני של גבו, כך שהסכין נשארה נעוצה בגב. המערער 2 לא הצליח לדקור את המתלונן

השני, וזאת משום שרכב שעבר במקום הפריע לו. מייד לאחר מכן ברחו המערערים מן המקום.

המתלונן שנדקר סבל מקרע בכליה הימנית ו"מהמטומה גדולה רטרופריטונאילית בסמוך

לכליה זו".

5.

בת"פ 29637-06-11

אשר

כאמור צורף לתיק דנן, הורשע המערער 1 בכך שביום 14.6.2011, במסגרת אירועי הפרות

סדר בשכונת "סילואן" שבירושלים, הוא התפרע ותקף שוטר בנסיבות מחמירות.

כן הפר המערער 1 הוראה חוקית, בכך שבשני מועדים שונים הפר תנאים מגבילים אשר הוטלו

עליו.

עיקרי

גזר הדין

6.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעבירות מושא האישום הראשון

מחייבות, ככלל, הטלת עונשים מחמירים. במיוחד ציין בית המשפט כי יידוי בקבוק תבערה

מהווה, למעשה, שימוש בנשק חם, וכי עבירת ההצתה היא מן החמורות שבעבירות. כן ציין

בית המשפט כי ראוי להטיל ענישה מוחשית ומרתיעה בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה

באמצעות יידוי אבנים, בין היתר בשל שכיחותן של עבירות אלה. בית המשפט עמד גם על

החומרה היתרה הטמונה בעבירות מושא האישום השני. בית המשפט ציין כי שיקולי טיפול

ושיקום, כמו גם נסיבותיהם האישיות של המערערים, נדחים, ככלל, מפני האינטרס הציבורי

שבענישה מחמירה. שיקולים נוספים לחובת המערערים הם התכנון המוקדם של העבירות,

תכליתן לפגוע בבתי מגורים, הישנות המעשים והמטרה הלאומנית-אידיאולוגית שבבסיסן.

7.

בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהמערערים ביצעו את העבירה בעודם

קטינים. כן מצא בית המשפט נסיבות לקולא בכך שהמערערים הודו במעשים המיוחסים להם,

בחרטה שהביעו ובנסיבות חייהם האישיות. יחד עם זאת, בית המשפט עמד על כך שקטינותם

של המערערים אינה מקנה להם חסינות מפני ענישה ראויה, ואף מפני מאסר בפועל. הוא קבע

כי במקרה דנן מצדיקים מעשי המערערים הטלת עונשי מאסר בפועל, וזאת לאור שיקולים של

גמול, טעמים של הגנה על שלום הציבור ותכלית של הרתעה אישית וכללית.

8.

בית המשפט המחוזי מתח מספר הבחנות בין המערערים. כך, המערער 1

הוא המבוגר מבין המערערים. הוא שיזם ותכנן את המעשים והוא שרתם את המערערים האחרים

לביצוע העבירות. המערער 1 הוא גם מי שדקר את המתלונן בגבו. כן יש לזקוף לחובתו את

העבירות הנוספות בהן הודה, ואת העובדה שהמעשים המתוארים בוצעו בעת שהיה משוחרר

בערובה בשל עבירות אלה. המערער 2 נטל אף הוא חלק פעיל בעבירות. כמו כן, באירוע

מושא האישום השני הוא רץ עם סכין שלופה לעבר אדם, ונמנע מלדקור אותו רק עקב נסיבות

שאינן תלויות בו. המערערים 4-3 צעירים מן המערערים האחרים. הם שימשו כתצפיתנים,

ולא נטלו חלק פעיל בביצוע המעשים, למעט כשיידו אבנים לעבר כלי רכב. יחד עם זאת,

המערער 4 הוא שהודיע למערערים 2-1 על הגעת המתלוננים לזירה. בית המשפט עמד על כך

שחלקם של המערערים 4-3 בביצוע העבירות וכן גילם הצעיר מצדיקים השמתם במעון נעול

חלף כליאתם. יחד עם זאת, בשל התנגדותם הנחרצת של המערערים 4-3 להשמתם במעון, שלל

שירות המבחן אפשרות זו, מה גם שאין בנמצא מקום פנוי עבורם במעון.

9.

לאור האמור לעיל השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים

שברישא. המערערים החלו בריצוי עונשם.

עיקרי

הערעור

10.

המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד מוחמד מחמוד – טוענים כי

בית המשפט המחוזי התעלם מגילם הצעיר, מהודאתם, מנסיבות חייהם האישיות ומחלקם הקטן

יחסית של המערערים 4-2 בביצוע העבירות. המערערים טוענים כי העונש שהושת עליהם חורג

ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. כן טוענים המערערים כי בית המשפט התעלם

מהתנצלות בני משפחתם בפני המתלונן. המערערים מציינים כי המערערים 4-2 צפויים לרצות

את עונש המאסר הראשון בחייהם. הם מדגישים כי הודו במעשיהם מייד לאחר מעצרם על ידי

כוחות הביטחון, עוד טרם הוגש כנגדם כתב האישום. הם מציינים כי הודאתם בעובדות כתב

האישום המתוקן ניתנה מבלי שהובטחה להם טובת הנאה כלשהי, ומסבירים כי הודאתם זו

הייתה כנה ואמיתית.

עיקרי

התשובה

11.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מורן פולמן – סמכה ידה

בדיון לפנינו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה הדגישה את חומרת מעשיהם של

המערערים, ואת הנזק שנגרם למתלונן הראשון כתוצאה ממעשים אלו. היא עמדה על הנסיבות

לחומרה הרלוונטיות לכל אחד מן המערערים, וטענה כי נסיבות אלה מצדיקות את העונש

שהושת עליהם. כן טענה המשיבה כי העונש שנגזר על המערערים אינו חורג ממדיניות

הענישה הנהוגה במקרים דומים. היא הפנתה בעניין זה לע"פ 3057/13

מדינת ישראל נ' עבאסי

(2.7.2013) (להלן: עניין

עבאסי

), בו החליט

בית משפט זה להחמיר בעונשו של המשיב, בשל מעשים דומים למעשים מושא הערעור דנן.

תסקירים

עדכניים מטעם שירות המבחן

12.

ביום 26.3.2014 הונחו לפנינו תסקירים עדכניים של שירות המבחן

בעניינם של ארבעת המערערים. בעניינו של המערער 1 ציין שירות המבחן כי הוא מדווח על

קשיים במאסר. המערער 1 מקבל אחריות על מעשיו, מתייחס למעשים אלו כאל טעות ומתחייב

שלא לחזור עליהם בעתיד. המערער 1 מספר כי הוא ביצע את המעשים בשל רצונו למחות כנגד

המתרחש במזרח ירושלים. הוא מתאר עצמו כמי שהושפע ונגרר. הוא מספר כי בעת שביצע את

המעשים סבר כי מדובר ב"משחק ילדים", אך כיום הוא מבין את חומרת המעשים,

ומדווח כי לאחר שחרורו בכוונתו לפתוח "דף חדש", להשתלב בעבודה, להתחתן

ולהקים משפחה. שירות המבחן התרשם כי המערער 1 הורתע מן העונש שהושת עליו. בנוסף,

אימם של המערער 1 והמערער 3 מתנגדת למעשי בניה, ומייחסת מעשים אלו לבורותם,

ולכשלונה לפקח עליהם באופן ראוי. כן ציינה האם לפני שירות המבחן כי חסרון המערער 1

מורגש בבית, במיוחד בשל כך שהיה ביכולתו לשמש כמפרנס נוסף.

13.

בעניינו של המערער 2, ציין שירות המבחן כי הוא מדווח על קשיים

במאסר, ומתלונן על התנאים הירודים בהם הוא מוחזק. המערער 2 לוקח אחריות על מעשיו,

מביע חרטה ומוסר כי המאסר לימד אותו לקח. המערער 2 רואה עצמו כמי שביצע את העבירות

בעודו "ילד קטן", אך היום הוא מבין את חומרת העבירות, מביע נכונות

להתנצל בפני המתלונן ומביע כלפיו אמפתיה. המערער 2 מתפקד בכלא ללא בעיות חריגות.

הוא מתמיד בהתנגדותו להשתלב במסגרת חוץ ביתית טיפולית, בין היתר משום שכאסיר הוא

מקבל קנטינה גם מהרשות הפלסטינאית. לאחר שחרורו בכוונתו להשלים את לימודיו

בחשמלאות ומכונאות רכב ולעזור בפרנסת משפחתו.

14.

בעניינו של המערער 3 ציין שירות המבחן כי הוא מסתגל לתנאי המאסר,

ושומר על קשרים טובים עם הסוהרים והאסירים. המערער 3 מציין כי לאחר שחרור בכוונתו

ללמוד טכנאות מחשבים. הוא מדווח כי המאסר הממושך לימד אותו לקח והרתיע אותו, והוא

מתחייב שלא לחזור על המעשים. יחד עם זאת, המערער 3 דיווח כי הרקע למעשיו היה

אידיאולוגי, ואין לו מה להוסיף ביחס להתנהגותו או לקורבן. שירות המבחן מתרשם כי

המערער 3 ביצע את המעשים גם על רקע קשייו האישיים והמשפחתיים, ובמיוחד עקב כך ששני

הוריו סובלים ממגבלות ומפיגור ברמות שונות. שירות המבחן ממליץ להוציא את המערער 3

למסגרת חוץ ביתית כוללנית אשר תיתן מענה לצרכיו. יחד עם זאת, שירות המבחן מציין כי

המערער 3 עודנו מתנגד ליציאה למסגרת שכזו, וגם אימו ודודו מתנגדים למהלך. הרקע

להתנגדות הוא חששו של המערער 3 ושל אימו משהייתו בחברת קטינים עבריינים, אשר

עלולים ללמד אותו נורמות התנהגות עברייניות. המערער 3 מסביר כי בכלא הביטחוני בו

הוא שוהה האסירים עוזרים זה לזה ומהווים קהילה תומכת.

15.

בעניינו של המערער 4, מציין שירות המבחן כי הוא מתקשה לשאת את

העונש הארוך אשר הוטל עליו, וכי הוא סובל מנדודי שינה בשל געגועיו למשפחתו. המערער

4 מקבל אחריות למעשיו, אף יותר משקיבל בעבר. המערער 4 אמנם מביע חרטה, אך מתקשה

להביע אמפתיה כלפי המתלוננים. הוא מוסר כי הוא ביצע את המעשים בשל גילו הצעיר,

ומאחר שהושפע משותפיו המבוגרים ממנו. המערער 4 מדווח כי העונש שהוטל עליו המחיש לו

את חומרת המעשים, ולימד אותו לקח לעתיד. המערער 4 הביע חרטה על המעשים. אימו של

המערער 4 מדווחת כי הוא התייצב לריצוי עונשו חודשיים לפני המועד במטרה לסיים את

ריצוי העונש בהקדם האפשרי. שירות המבחן מציין כי האם הביעה גאוותה על המעשים שביצע

בנה. יחד עם זאת, האם מסרה כי היא אינה מעוניינת בהישנות המעשים, וזאת בשל העונש

הכבד אשר הוטל על בנה. שירות המבחן מציין כי המערער 4 עבר תאונה קשה בילדותו.

המערער 4 מתנגד לשילובו במסגרת חוץ ביתית טיפולית. הוא מסביר כי במסגרות אלה שוהים

נערים בעייתיים, ומביע חשש מפני שהייה בקרבם. לאחר סיום מאסרו מתכוון המערער 4

לשוב ולהשתלב בלימודים. שירות המבחן ממליץ "נוכח גילו הצעיר מאוד של הנער בעת

ביצוע העבירות (קצת מעל לגיל האחריות הפלילית) וגילו הצעיר כיום (14.10) ועל אף

חומרת העבירות... כפתח של תקווה, לשקול קיצור מסויים של תקופת המאסר בפועל המוטלת

עליו".

דיון

והכרעה

16.

נקודת

המוצא היא, כידוע, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר דין שקבעה הערכאה הדיונית, אלא

במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות בולטת, או שהוא חורג באופן קיצוני מן

הענישה הנהוגה במקרים דומים [ראו, למשל: ע"פ 3091/08

טרייגר נ' מדינת ישראל

, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 5057/06

אגבריה נ' מדינת ישראל

, פסקה 7

(3.5.2007); ע"פ 588/13

פלוני נ' מדינת ישראל

, פסקה 11 (27.8.2013)]. הגענו למסקנה כי

המקרה

שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

17.

המעשים בהם הורשעו המערערים חמורים ביותר. המערערים קשרו קשר במטרה

לפגוע באנשי כוחות הביטחון, בתושבים יהודים ובעוברי אורח יהודים. הם פעלו ממניעים

אידיאולוגים, וללא כל התגרות מצד קורבנותיהם [השוו: ע"פ 167/13

אבו זאייד נ' מדינת ישראל

, פסקה 11 (14.8.2013)]. הם עשו שימוש בבקבוקי תבערה

וביצעו מעשי הצתה אשר עלולים היו בנקל לגרום לתוצאות הרות אסון [ראו: ע"פ

262/06

פלוני נ' מדינת ישראל

, פסקה ה' (6.7.2006]. הם השליכו אבנים לעבר רכבים

ובכך עלולים היו לגרום לתאונות ולפגיעה בנפש. המערערים תכננו את דקירת המתלונן. הם

הוציאו לפועל את מעשה האלימות באופן שעלול היה לגרום למות המתלונן, ולפגיעה של ממש

במתלונן נוסף. במעשיהם אלו פגעו המערערים פגיעה משמעותית בערכים חברתיים כבדי

משקל, וביניהם בתחושת ביטחונו של הציבור. מעשים אלה מצדיקים הטלת ענישה משמעותית ומחמירה.

18.

המערערים היו קטינים בעת שביצעו את העבירות. קטינותם של המערערים

בעת שביצעו את העבירות היא שיקול כבד משקל, בו נדרש בית המשפט להתחשב [ראו, למשל: ע"פ

49/09

מדינת ישראל נ' פלונים

, פסקה 9 (8.3.2009) (להלן: עניין

פלונים

); כן ראו סעיף 25(ג) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971

(להלן:

חוק הנוער

)]. קטינותם של המערערים מחייבת מתן משקל מוגבר

לנסיבות חייהם האישיות, ובעיקר לאפשרות שיקומם. אף על פי כן, גיל המערערים ושיקולי

השיקום אינם עומדים לבדם. אף כאשר מדובר בקטינים, אין להתעלם משיקולי הענישה

הנוספים [ראו סעיף 40טו(5) לחוק]. לעיתים, כאשר מעשי העבירה חמורים במיוחד, מאבדים

שיקולי השיקום את מעמד הבכורה, והם עשויים להידחות מפני שיקולי גמול או הרתעה [ע"פ

1789/03

פלוני נ' מדינת ישראל

, פסקה 5 (28.04.2004); ע"פ 4533/09

פלוני נ' מדינת ישראל

, פסקה 24 (11.10.2009); ע"פ 1859/13

עופר נ' מדינת ישראל

, פסקה 7 (30.6.2013)]. במקרה דנן הביעו המערערים כולם

נכונות לקיים אורח חיים נורמטיבי ולחדול מפעילות עבריינית. הם אף הכירו בחומרת

מעשיהם, ודיווחו על תחושת הרתעה כתוצאה מן העונש שנגזר עליהם. בדברים אלו יש כדי

להעיד על אופק שיקומי של ממש, והם מהווים שיקול לקולא. יחד עם זאת, המערערים 1 ו-3

לא הביעו חרטה על מעשיהם. המערער 4 אמנם הביע חרטה, אך התקשה לגלות אמפתיה

למתלונן. היחיד שהביע חרטה של ממש וגילה אמפתיה למתלונן הראשון הוא המערער 2.

מיאונם של המערערים 1, 3 ו-4 להביע חרטה או אמפתיה עומדת להם לרועץ, ומקטינה את

משקל שיקולי השיקום. כן יש לשים לב לסירובם של המערערים 4-2 להשתלב במעון נעול

ותמיכת בני משפחות המערערים 3 ו-4 בהחלטה זו. סירוב זה עשוי להצביע על חוסר נכונות

מצד מערערים אלו להשתלב בהליך טיפולי, והעדר תמיכה של ממש מצד בני המשפחה. בנוסף,

מהתסקיר העדכני של שירות המבחן בעניינו עולה כי משפחת המערער 4 תומכת באופן עקרוני

במעשיו, ועשויה לספק לו לגיטימציה להישנותם. הירתמות מלאה של בני המשפחה להליך

השיקום עשויה להוות שיקול משמעותי לקולא [עניין

פלונים

, פסקה 23], אשר אינו

מתקיים במלואו ביחס למערערים.

19.

שקלול הנסיבות לקולא ולחומרה מעלה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי

מאזן כראוי בין השיקולים השונים, וביניהם קטינות המערערים, שיקולי השיקום ושיקולי

הגמול וההרתעה. שקלנו האם לא ראוי להקל בעונשו של המערער 2 עקב החרטה הכנה שהביע.

אף על פי כן, מצאנו כי המעשים בהם הורשע, ובעיקר ריצתו אחר המתלונן השני בסכין

שלופה ואי הצלחתו לדקרו רק בשל כך שרכב שעבר במקום הפריע לו מלעשות זאת, מצדיקים

את העונש שהושת עליו. במצב דברים זה, צדק בית המשפט קמא כאשר השית על המערערים

עונשי מאסר לתקופה משמעותית.

20.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי אינו חורג באופן בלתי סביר ממדיניות

הענישה הנהוגה במקרים דומים. המערערים דנן הורשעו בביצוע מסכת של אירועים אשר

כללה, בין היתר: השלכת בקבוקי תבערה על בתים של תושבים יהודים בשכונה; השלכת

בקבוקי צבע על בתים כנ"ל; השלכת אבנים לעבר רכבי ביטחון שנסעו בשכונה וכן

לעבר מצלמת רחוב בסמוך לכנסיית "גת שמנים" שבהר הזיתים ושבירתה; קשירת

קשר של המערערים לדקור יהודי; הסכמה של המערערים 2-1 לדקור את שני המתלוננים

(כשקודם לכן משמשים המערערים 4-3 כתצפיתנים); ודקירת המתלונן הראשון על ידי המערער

1. כל אחד ממעשים אלו מצדיק כשלעצמו הטלת ענישה משמעותית, לא כל שכן כאשר קדמו להם

קשירת קשר ותכנון. כך, למשל, בע"פ 3057/13

מדינת ישראל נ' עבאסי

(2.7.2013) אליו הפנתה המשיבה, נדון עניינו של קטין אשר

הורשע ביידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר בתים ורכבים. בית משפט זה קיבל את ערעור

המערערת, החמיר בעונשו של המשיב וקבע את עונשו ל-20 חודשי מאסר לריצוי בפועל; בע"פ

7712/12

פלוני נ' מדינת ישראל

(23.5.2013) אישר בית משפט זה עונש מאסר בן 20

חודשים לריצוי בפועל אשר נגזר על קטין בשל הרשעתו בדקירת אדם וגרימת חבלה חמורה.

מעשי המערערים דנן חמורים יותר. הם כללו הצטברות של כמה עבירות כמפורט לעיל וקשירת

קשר, אך חמור מכך, דקירתו ופציעתו של אדם על לא עוול בכפו. על כן, גזר דינו של בית

המשפט המחוזי הולם את חומרת המעשים, והוא עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה

במקרים דומים.

21.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי הביא בחשבון כראוי את ההבדלים שבין

המערערים. כך, המערערים 4-3 צעירים מן המערערים 2-1, וכך גם היו בעת שביצעו את

העבירות. המערער 4 אף ביצע את המעשים כשהיה על סף האחריות הפלילית, ובעת שנגזר

דינו הוא היה מבוגר אך בחודשים ספורים מגיל הסף, מתחתיו לא רשאי בית המשפט להטיל

עונש מאסר [סעיף 25(ד) לחוק הנוער; אך ראו: ע"פ 534/04

פלוני נ' מדינת ישראל

, פסקאות 13-10 (20.1.2005)]. כמו כן, חלקם של המערערים 3

ו-4 במעשי העבירה הוא קטן יותר. הם לא נטלו חלק של ממש בתכנון המעשים. על פי רוב,

הם גם לא הפעילו במישרין אמצעים אלימים. חלקו של המערער 2 קטן מזה של המערער 1,

זאת לנוכח העובדה שהוא לא דקר בפועל אדם. כמו כן, עונשו של המערער 1 נגזר גם בשל

הרשעתו בגין אירועים אחרים בהם לא נטלו חלק המערערים האחרים. הבדלים אלו הם

העומדים בבסיס החלטת בית המשפט לגזור על המערערים עונשים שונים. החלטה