ע"פ 1683/08 יוסף מחאמיד נ. מדינת ישראל

השופט י' אלון:

1.

ביום 25.6.07 הגיעו שני המערערים לבית אחותם שבכפר מעוויה כדי ליישב סכסוך שפרץ בינה לבין בעלה – המתלונן ובני משפחתו.

הדברים התלהטו והדיבורים גלשו לקטטה בעקבותיה ביקשם המתלונן לצאת את ביתו. השניים יצאו לחצר הבית עם המתלונן והמשיכו בקטטה. תוך כדי כך דקר המערער 1 (יוסף) את המתלונן בגבו והמערער 2 ירה יריות באקדח שנשא ללא היתר.

כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן פצעי דקירה בחזה האחורי וקרעים בריאתו והוא אושפז ונותח בבית החולים בעפולה.

בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי בחיפה הואשמו המערערים בביצוע המעשים האמורים כאשר למערער 1 יוחסה עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות המחמירות שבסעיף 335(א)(1) לחוק. למערער 2 יוחסו עבירות החזקת נשק ויריות באזור מגורים.

המערערים הודו במיוחס להם והורשעו על פי הודאתם.

בגזר הדין הטיל בית המשפט קמא (כבוד השופט א' שיף) על המערער 1 עונש מאסר של 20 חודשים ועל המערער 2 עונש מאסר של 10 חודשים.

בפנינו מערערים השניים על גזר הדין.

בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה מבקש הסנגור כי נקל בעונשם של המערערים נוכח עברם הנקי מפלילים, הודאתם באשמה, רקעם הנורמטיבי ונסיבותיהם האישיות.

המערער 1, בן העשרים ושבע, סיים לימודי תואר ראשון בספרות והיסטוריה ושואף להשתלב בהוראה ולהמשיך בלימודי משפטים.

המערער 2, בן השלושים ואחת, סיים לימודיו התיכוניים, אב לחמישה ילדים ועובד בבנין.

המעשים בהם הורשעו נעשו על פי הטענה עקב התלהטות יצרים שברקעה סכסוך משפחתי והשניים כשלו ומעדו במעידה חד פעמית.

תסקירי שרות המבחן בענין שני המערערים משרטטים דמויות שרקען נורמטיבי ותקין.

על כך מוסיף הסנגור כי בעקבות האירועים והמעשים נערכה סולחה בין פלגי המשפחה הנצים, אחות המערערים שבה לבית בעלה המתלונן, ומשפחת המערערים פיצתה את משפחת המתלונן בפיצוי כספי.

בהצטבר כל אלה, כך הסנגור, יש מקום להוסיף ולהקל בעונשם.

2.

בגזר הדין המפורט והמנומק כדבעי עומד בית המשפט קמא על חומרת המעשים בהם הורשעו המערערים אל מול נסיבותיהם האישיות ושיקולי הקולא שבענין כל אחד מהם.

המערער 1 תוך כדי תגרה משפחתית שלף סכין ונעץ אותה בגבו של המתלונן וגרם לפציעות קשות וחמורות בחזהו ובריאותיו – שרק בנס לא הסתיימו בתוצאות קשות בהרבה.

המערער 2 הביא עימו למקום אקדח שהחזיק בו שלא כדין וירה בו יריות בעיצומה של התגרה.

מדיניות הענישה שנקבעה לסכינאים הנועצים סכיניהם בגוף יריביהם תוך כדי תגרה או ויכוח – קבעה רף ענישה מחמיר ומשמעותי. תוצאות הדקירה שדקר המערער 1 את המתלונן היו קשות וחמורות.

קלות הדעת המחרידה שבה גולש סכסוך או ויכוח לנעיצת סכין בגופו של בר הפלוגתא מחייבת התייחסות עונשית מחמירה ומתריעה החיונית להרתעת מי שידמה בלבו לפתור סכסוך ומחלוקת בדרך נפשעת ונואלת שכזו (ראו ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיקה (לא פורסם, 3.11.04)).

אל מול ההחמרה העונשית הנדרשת עקב כך בענינו של המערער 1 שקל בית המשפט קמא לזכותו כל שיקול וטענה אפשריים לקולא – והעונש שהוטל עליו נמצא בעניננו מאוזן, שקול ומידתי.

המערער 2 נשא עמו למקום המפגש אקדח – שהחזיק בו שלא כחוק, וירה ממנו יריות במקום התגרה, בחצר בית המגורים. החזקת נשק ותחמושת שלא כדין, נשיאתם למקום המפגש הטעון ויריית יריות במהלך הויכוח והתגרה חייבו גם הם הטלת עונש משמעותי. אכן – בדרך נס – נמנעו פגיעות בגוף או חלילה בנפש כתוצאה מאותן היריות שנורו במקום ובמהלך ההתקהלות. אולם – שיקול מרכזי במדיניות הענישה, בכגון אלה, הינו ביצירת סף ההרתעה מפני התופעה החמורה והמסוכנת של נשיאת נשק חם ברחובות ובבתים, ובמיוחד שעה שנושא הנשק לא בוחל בעשיית שימוש בנשקו תוך כדי כך.

עונש המאסר של 10 חודשים שהוטל על המערער 2 רחוק ממיצוי הדין בענינו ומאזן כראוי בין חומרת המעשים והעבירות לבין נסיבותיו האישיות של המערער 2 ונקודות הזכות האחרות שמצא בית המשפט קמא בענינו.

3.

משמצאנו כי השופט קמא איזן כראוי את היבטי הענישה השונים שנדרשו בענין המערערים והביא בכלל שיקוליו את כל שיקולי הקולא והזכות – להם שב וטען בפנינו הסנגור – אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין.

אשר על כן – אנו דוחים את הערעור.