ע"פ 17/08 גיל סגל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ולהלן התרחיש העובדתי אשר יוחס לו. בתאריך 10.4.05 הגיע המתלונן, אברהם דסטה, למכולת בבאר-שבע, שם ישב המערער ולגם משקה אלכוהולי. המערער קילל את המתלונן, וזה התרחק ממנו, אולם המערער הוסיף לאיים עליו. בהמשך, ניגש המתלונן לקנות בקבוק בירה נוסף, ומשהוסיף המערער לקלל אותו, ביקש בעל העסק מהמתלונן לצאת מן המכולת. בעקבות המתלונן יצא גם המערער, ועל פי טענת המשיבה, הוא תקף את יריבו תוך שהוא הולם עם אגרופיו בפניו ובראשו. כתוצאה מכך נפל המתלונן על הרצפה, אולם המערער לא הרפה ממנו, ותוך השמעתם של איומים נוספים הוא רכן לעברו ותלש שרשרת שענד לצווארו. בעקבות האירוע הובהל המתלונן לבית חולים, שם אובחנו פצע מדמם בראשו, נפיחות, דמע ואודם בעין ימין, וכאבים בצוואר.

2.

המערער כפר בגרסת המשיבה לפיה הוא יזם את התקיפה, וטען כי המתלונן ושניים מבני העדה האתיופית תקפו אותו, עד שנאלץ להתגונן. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ובעקבות כך הרשיע את המערער בעבירות של פציעה, שוד בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 334, 402(ב) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3000 ש"ח.

3.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. באשר להכרעת הדין סבור המערער, כי לא היה מקום להעדיף את גרסת המתלונן, הואיל ונתגלו בה סתירות מהותיות בכל הנוגע לנוכחים בזירה ולמעשיו במכלת. כן נטען, כי השרשרת שנמצאה בחזקת המערער וששוב אין מחלוקת כי היא שייכת למתלונן, נלקחה על ידו בשגגה הואיל וסבר כי היא השרשרת שאבדה לו במהלך המאבק שהתפתח בינו לתוקפיו. לחלופין, נטען, כי גם אם תקף המערער את המתלונן, לא היה זה מתוך כוונה לגנוב את השרשרת, ולפיכך, הרשעתו בעבירת שוד הנה שגויה.

4.

אין בידינו לקבל את הערעור. הרשעת המערער בידי בית המשפט המחוזי התבססה על הכרעה בשאלות שבעובדה, וכידוע אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים מתחום זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המופיעים בפניה.

יתר על כן, נוכח הסתירות שנתגלו בעדות המתלונן, ואף שלהשקפתנו הן שוליות וזניחות, ראוי היה לנקוט בזהירות בהערכת מהימנותו, כדי שחלילה לא תצא תקלה מתחת ידיו של בית המשפט. כך נהגה השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי, אשר בחנה כל ראיה בפני עצמה, וכל הראיות כמכלול. בעינינו חשובה במיוחד גרסתו של הקטין אשר נקלע במקרה לזירה והיה עד למתרחש. עד זה לא שש להתייצב בבית המשפט למסירת עדות, ועשה זאת רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה. משעלה לדוכן העדים נחשף המניע להיסוסיו, היינו, חששו כי יבולע לו אם יספר את אשר ראה. במצב זה החליט בית המשפט המחוזי להעדיף את דבריו של הקטין בעת חקירתו במשטרה, ואנו סבורים כי בהחלטה זו לא נפל פגם. אדרבא, היא היתה בלתי נמנעת נוכח התפתלותו של הקטין על הדוכן, תוך שהוא משיב תשובות שהיו רחוקות מלהניח את הדעת.

עיון בהודעה ת/3 מלמד כי הקטין אישר כי המערער תקף את המתלונן, וכל שביקש זה האחרון היה כי יריבו יניח לו. הקטין גם שלל את גרסת המערער לפיה השתתפו באירוע אנשים נוספים מבני העדה האתיופית, והוא אף ראה את המערער תולש מעל צווארו של קורבנו את השרשרת שאחר כך נמצאה בכיסו. ובלשון המקור:

"אני ראיתי את בוריס שהרביץ לאברהם, וראיתי שאברהם נפל על הרצפה ירד לו דם בפנים... אברהם לא הרביץ לבוריס רק דחף אותו אחורנית... בוריס נתן מכות לאברהם נתן לו אגרופים לפנים ואברהם לא הרביץ לו רק אמר לבוריס שיפסיק להרביץ לו כי הוא רוצה ללכת הביתה, ואז בוריס המשיך לתת לו מכות... הוא תלש לאברהם את השרשרת מהצוואר והכניס אותה לכיס שלו... היו שלושה בחורים אתיופים אבל הם לא התערבו כלל".

הנה כי כן, חרף חסרונותיו של המתלונן והתהיות שעלו ביחס לגרסתו, נמצא עד אשר אישר את דבריו במלואם. להשקפתנו, די היה בכך כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו, ועל כן אנו סבורים כי נכון לדחות את הערעור כנגד הכרעת הדין.

5.

באשר לערעור כנגד העונש – המערער חטא במעשה בריונות חמור, כאשר תקף אדם בשצף קצף, באכזריות רבה וללא עילה של ממש, עד שבסופו של יום מצא הקורבן את עצמו מובל לבית החולים כשהוא פצוע ומדמם. על אלימות קשה זו, שלמרבה הדאבה נפוצה היא בשנים האחרונות בקרב החברה בישראל, היה צריך להגיב בכליאת העבריין לתקופה ממושכת. כך נהג בית המשפט המחוזי, ולא מצאנו בעונש שגזר חומרה יתרה.

הערעור נדחה אפוא על שני חלקיו.