ע"פ 1788/11 יצחק בריזנר נ. מדינת ישראל

בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב יפו (השופטת נ' פראג-לבוא ) שלא לפסול עצמו מלשבת בתיק תעבורה 3437-05-10.

1.

נגד המערער הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשכרות על פי סעיף 169 לתקנות התעבורה התשכ"א 1961. המערער כפר בעובדות כתב האישום, והתיק נקבע לשמיעת ראיות. ביום 1.3.2011, טרם תחילת שמיעת הראיות, פנה בית המשפט אל המערער והציע לו כי אם ימנע מניהול משפטו ויודה בעבירה המיוחסת לו, יתחשב בכך בית המשפט בקביעת עונשו. לאחר הפסקה, ומשסרב המערער לקבל את הצעת ההסדר שהוצע לו, שב בית המשפט והבהיר לו – ישירות, ולא לבאת כוחו – מהו העונש הצפוי לו באם יורשע כחוק, ומהן האפשרויות העומדות בפניו.

2.

בשלב זה פנתה באת-כוחו של המערער לבית המשפט וביקשה שיפסול עצמו. לטענתה, בית המשפט הבהיר למערער – בין היתר באמצעות שפת גופה של השופטת – כי סירובו להודות והתעקשותו לנהל את המשפט אינם נושאים חן בעיניו, וכי לדבר תהיה השפעה על ההחלטה בתיק. כך למשל, טוענת באת כוחו של המערער כי בית המשפט פנה למערער "מעל ראשה" ושאל אותו אם הוא סבור שיצא זכאי מלפני בית המשפט.

3.

בהחלטה שהתקבלה במעמד הצדדים (להלן: החלטת הפסלות ), סירב בית המשפט לפסול עצמו, תוך שהתמקד בעיקר בדחיית הטענות בדבר תחושתו הסובייקטיבית של המערער באשר ליכולת בית המשפט לנהל את התיק באופן הוגן. בהתבסס על פסיקת בית משפט זה, קבע בית המשפט כי אין לקבל טענות אלו וכי הבחינה לעניין קיומה של עילת פסלות היא אובייקטיבית. לגופו של עניין הבהיר בית המשפט כי אכן הציע למערער להתחשב בהודאתו באם ירצה בכך, אך בכך אין כל גילוי עוינות כלפי הנאשם, אלא להיפך – נכונות להקל עימו. בית המשפט אף הדגיש כי משסרב המערער להודות ובחר לנהל את תיקו, הרי שהתיק יוכרע רק על בסיס הראיות שתישמענה, ללא כל משוא פנים.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. באי כוח המערער טוענים בלהט, כי המערער חש מאויים – כך ממש – בבית המשפט, ונוכח תחושתו כי אין לו סיכוי למשפט הוגן חשו הם חובה להגיש את בקשת הפסלות. הם מצרפים לערעורם טענות כלליות בדבר התנהלות בית המשפט בתיקים אחרים, המעידים, לדבריהם, על "דפוס פעולה" של אי-זיכוי המצדיק פסילת בית המשפט. בנוסף טוענים באי כוח המערער כנגד אי רישומם של חילופי הדברים בין המערער ובאת כוחו ובין בית המשפט, לפני ואחרי ההפסקה, בפרוטוקול הדיון.

5.

איני רואה לקבל את הערעור. כפי שצוין גם בהחלטת בית המשפט קמא, כבר נקבע פעמים רבות בבית משפט זה כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו למשל ע"פ 1028/09 מחאגנה כמאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2009)). בענייננו, אף באי כוחו של המערער טוענים כי ניסו לשכנעו כי בית המשפט יידון בתיקו באופן אובייקטיבי, גם משסירב להצעה להודות ולהימנע מניהול המשפט. גם בהתבטאויות שנטען שהתבטא בית המשפט לאחר דברים אלה אין כדי לבסס עילת פסלות, ולגופו של עניין התבטאות בית המשפט אינה מעלה חשש למשוא פנים באשר ניתן לראות בה, כפי שאף הסביר בית המשפט, הבהרה למערער באשר לעונש הצפוי לו על פי חוק. גם אם ניתן לומר כי ככל שהתייחס בית המשפט לעונש הצפוי ולסיכויי הגשת הערעור היו אלה הערות מיותרות, אין באמור לבסס עילת פסלות (ראו והשוו: ע"פ 8699/06 יורי גוסייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם 15.1.2007)).

אכן, ייתכן ויש ממש בטענת באי-כוח המערער בטענתם, כי היה על בית המשפט אם וככל שהוא פונה למערער ישירות, להבהיר כי אין מדובר בהתרשמות המבוססת על חומר הראיות אלא על אמירה כללית באשר לסנקציות הקבועות בחוק, ובכך בוודאי היה כדי לשפר את תחושתו של המערער באשר לסיכוייו למשפט הוגן, אך כאמור בתחושתו הסובייקטיבית של המערער אין די כדי לבסס עילת פסלות (וראו ע"פ 1028/09 מחאגנה כמאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם 22.3.2009)). לא מצאתי כי יש מקום להניח כי בית המשפט לא ישפוט באופן אובייקטיבי ומקצועי, כמצופה מהיושבים בדין. באשר לטענות בנוגע לרישום הפרוטוקול, הרי כיוון שלא נטען כי בית המשפט התבקש לתקן את הפרוטוקול כך שיכלול את חילופי הדברים בינו לבין המערער ובאת כוחו, וסרב, לא מצאתי כי עובדת אי רישום הפרוטוקול כשלעצמה מקימה עילת פסלות.

לאחר הגשת הערעור ביקש המערער להוסיף חומר ראיות ומוצגים נוספים, הנוגעים לתיקים אחרים בהם יושבת השופטת פראג-לבוא . לא ראיתי לקבל ראיות נוספות מהסוג שמבקש המערער לצרף.

נוכח האמור, דין הערעור להידחות.