ע"פ 1880/12 רעד אבו זהירה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 20685-05-11, כבוד השופט ר' כרמל ) מיום 6.2.2012, שבמסגרתו הושת על המערער, בין היתר, עונש של מאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים.

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של נהיגה פזיזה ורשלנית, מעבר רמזור באור אדום (שתי עבירות) ונהיגה במהירות בלתי סבירה. כתב האישום המתוקן מתאר אירועים שהתרחשו ביום 25.6.2009 לפנות בוקר, ולפי הנטען בו, נהג המערער ברכבו באזור פארק פישמן בירושלים, כשבחברתו שהו שלושת חבריו ששתו וודקה. בעקבות נהיגה פרועה שכללה בלימה בעוצמה וסיבובים חדים אשר הניבו רעש רב, הוגשו למשטרה תלונות של שכנים המתגוררים באזור, וזו לא אחרה להגיע לאזור לברר את התלונה. משהבחין המערער, כך נטען, בבוא השוטרים, ירד מהרכב וברח. השוטרים נתנו דו"חות לשלושת חבריו שנותרו במקומם בגין הרעש, אך ניסיונותיהם לדלות מהחבורה את זהות המערער נכשלו. על כן, יצאו השוטרים מהפארק וצפו אל כביש היציאה ממנו. לאחר זמן מה, הבחינו השוטרים כי המערער וחבריו יוצאים מאזור הפארק בנסיעה מהירה. השוטרים דיווחו על כך במכשיר הקשר שברשותם והזעיקו ניידות נוספות לאזור. במהלך נסיעתו, הבחין המערער בניידת שאחריו אך הגיב בהגברת מהירות נסיעתו ובחציית צומת פת בעוד הרמזור אדום. בהגיעו אל צומת ניות, כך נטען, נעצר המערער לאחר שפגע בעוצמה באי התנועה בצומת ונגרם תקר בגלגל.

במסגרת הסדר טיעון הסכימו הצדדים כי בתמורה לתיקון כתב האישום, יודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. ביום 25.10.2011 הובא הסדר הטיעון בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל ), ועל בסיס הודאתו הורשע המערער בעבירות של נהיגה פזיזה בניגוד לסעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מעבר רמזור באור אדום בניגוד לתקנה 22 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ) ונהיגה במהירות בלתי סבירה בניגוד לתקנה 51 לתקנות. כמו כן, הפנה בית המשפט את המערער לשירות המבחן לצורך קבלת המלצה לקראת גזירת עונשו. בתסקיר שהוגש לבית המשפט המליץ שירות המבחן על הטלת צו של"צ בהיקף של 140 שעות וכן על צו מבחן לתקופה של שנה.

ביום 6.2.2012, גזר בית המשפט את דינו של המערער והשית עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של שבעה חודשים; מאסר על תנאי של שמונה חודשים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע; ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של ארבע שנים. זאת קבע בית המשפט לאחר שייחס חומרה יתרה לאופן שבו השתקפה התנהגותו של המערער במהלך כל האירוע המתואר בכתב האישום המתוקן, לכך שלפעולותיו היה פוטנציאל נזק ופגיעה משמעותי ולכך שנהיגתו סיכנה אותו, את חבריו ונהגים אחרים בדרך. לזכותו של המערער נזקפו הודאתו, גילו הצעיר, חלוף הזמן והתנהלותו הנורמטיבית. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי מעשיו אלה של המערער מחייבים הטלת עונש משמעותי מתוך העדפת שיקולי הרתעת הרבים והאינטרס הציבורי על פני זה הפרטי. עוד קבע בית המשפט כי המלצת שירות המבחן במקרה זה היא מרחיקת לכת ומתעלמת מהאינטרס הציבורי.

מכאן, הערעור שלפנינו.

במסגרת ערעורו מלין המערער על חומרת העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי תוך התעלמות מגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות שהורשע בהן; מהעובדה ששחרורו בתום חקירתו לאחר מעצרו הראשוני מלמדת על כך שמעשיו לא נתפסו חמורים בשעתו; מעצם הגשת כתב האישום לאחר כשנתיים לאחר אירועי אותו לילה; מהעובדה שהוא התחתן בינתיים, הקים משפחה ומנהל אורח חיים נורמטיבי ולכן יש במאסר בפועל כדי לפגוע בו או אף לדרדר אותו לעבריינות; וכן מהתרחשות האירוע מושא כתב האישום בתקופה שבה היה המטפל העיקרי באימו שלקתה בגיל 42 במחלת הסרטן. בנוסף, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל ההולם להמלצת שירות המבחן. לבסוף, טוען המערער כי בהשוואה למקרים אחרים וחמורים יותר, מדובר בעונש חמור מדי. לכן, מבקש המערער כי נקבל את ערעורו במובן זה שנקל בעונשו בהתאם להמלצת שירות המבחן, ולחלופין שנורה על ריצוי עונש המאסר בפועל במסגרת של עבודות שירות. עוד מבקש המערער כי תצומצם התקופה של פסילת רישיון הנהיגה שנקבעה על ידי בית משפט קמא, וזאת משמוטלת עליו אחריות הסעת אימו החולה במחלת הסרטן לקבלת טיפולים רפואיים.

מנגד המשיבה טענה כי אין בעונש שהושת על המערער משום סטייה שיכולה להצדיק את התערבותנו בגזר דינו של בית משפט קמא. עוד הדגישה המשיבה כי מעשיו של המערער עולים כדי הרף העליון בחומרתם ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע.

עמדת קצינת שירות המבחן בפנינו לא השתנתה, והיא סוברת שיש להימנע מהשתת מאסר בפועל במקרה זה, והמליצה כי עונשו של המערער יומר למאסר שיבוצע בדרך של עבודות שירות, תוך שילובו בקבוצה טיפולית ייעודית שתכליתה לסייע בשליטה בכעסים ובהימנעות מהתנהגות אימפולסיבית.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי בית משפט זה לא יתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי, למעט מבמקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97

גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. יתרה מזאת, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין.

יצוין כי נסיבותיו האישיות של המערער, התנהגותו הנורמטיבית במהלך השנים מאז קרות האירוע ושאיפותיו כפי שאלה השתקפו בתסקיר שירות המבחן שנערך לגביו, מפיחות תקווה שמא לאחר סיום ריצוי העונש שהושת עליו, ימשיך במגמה חיובית זו ויצליח להותיר את טעויותיו מאחוריו. בתקוותינו אלה עינינו פונות אל העתיד, אך חייבים אנו לשקול – בנוגע למעשי העבר שאותם ביצע המערער ובגינם הועמד לדין והורשע – שיקולים נוספים החורגים מהאינטרס הפרטי שלו והנוגעים לאינטרס הציבורי, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו המסקנה שאליה הגיע ולפיה אין להעדיף במקרה זה את האינטרס הפרטי של המערער על פני שיקולי ענישה אחרים כדוגמת גמול והרתעה.

סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהושת על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בהתחשב בעבירות שבהן הורשע ובנסיבות שבעטיין עבירות אלו בוצעו. לנוכח האמור, דין הערעור להידחות.

אשר על כן, יתייצב המערער ביום 29.7.2012 לא יאוחר משעה 10:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו . החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.2.2012 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.