ע"פ 2095/04 עמאד סואלחה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין.

על-פי הנטען בכתב האישום, בין משפחת המערער למשפחת רחאל קיים סכסוך ממושך, ומתוך חשש שרכושם יינזק מידי יריביהם, שכרו בני משפחת רחאל באחד מימיו של חודש אוגוסט 2002 את שירותיו של המתלונן, כדי שזה ישמור על ביתם בעת שיצאו לבלות באירוע משפחתי. על-פי גרסת המשיבה, למקום המערער וללא סיבה החל לתקוף את המתלונן כשהוא אוחז במקל, והוא לא הרפה ממנו גם כשהמתלונן ניסה להימלט על נפשו.

עוד טענה המשיבה, כי אנשים נוספים שעמדו לצד המערער עודדו אותו להמשיך בתקיפה, ואף הטילו חפצים שונים לעבר המתלונן. כתוצאה מהתקיפה איבד המתלונן את הכרתו, ומשנלקח לאשפוז בבית חולים התברר כי הוא נחבל בכתפו ובגולגלתו.

בעקבות הרשעת המערער גזר לו בית המשפט המחוזי 5 שנות מאסר, 36 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 15 אלף ₪.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש.

נקדים ונאמר, כי גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור המפורטים שבכתב, והאזנו לטיעוני בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד כאמל, לא ראינו מקום לשנות מהכרעת דינו של בית משפט קמא. הרשעה זו מתבססת על האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של המתלונן. זה האחרון זיהה את המערער כמי שתקף אותו, והוא אף שמע את שמו של המערער שעה שחלק מהמתקהלים קראו לו לחדול מהכאת המתלונן. עדות זו נתמכת בעדותה של שרין מוחמד רחאל, אשר גרה בשכנות לזירה. עדה זו מסרה כי שמעה את המערער והמתלונן מחליפים צעקות, ולאחר זאת ראתה את המערער נוטל מקל, וביחד עם אנשים נוספים הם החלו להכות את קורבנם. שרין רחאל טענה עוד, כי היתה עדה גם לניסיונו של המתלונן להימלט מידיהם של תוקפיו, ניסיונות שלא צלחו, וכן אישרה את העובדה כי המתלונן איבד את הכרתו, והיא אף הציעה בקבוק מים לאנשים שהתגודדו סביבו כדי לנסות להעירו.

מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את עדות המערער, בין היתר, משום שגרסתו פשטה צורה ולבשה צורה. השופט המלומד של הערכאה הראשונה דן בהרחבה בעדותם של עדי ההגנה, והתרשם כי הם עשו יד אחת כדי לסייע למערער ולחלצו מן המצוקה אליה נקלע.

זהו אפוא ערעור נוסף על הכרעת דין שכולה הכרעה עובדתית, והרי ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מתחום זה, הואיל ואלה מתבססים בעיקר על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה. לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, למעט עניין אחד אשר לא זכה לדון בהכרעת דינו של בית משפט קמא. כוונת הדברים לכך שהמערער הורשע "בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום" (בלשון בית משפט קמא בסעיף 5 של הכרעת הדין), והרי בכתב האישום נזכרות שתי חלופות של סעיף 335(א) לחוק העונשין, אשר מטרתן לבסס את הטענה בדבר קיומן של "נסיבות מחמירות". החלופה הראשונה היא כשהעבירה בוצעה בעת שהעבריין נשא נשק חם או קר, בעוד שהחלופה האחרת עוסקת בחבירה של מספר אנשים לתקיפתו של אדם. לעניין זה מקובלת עלינו השקפתו של בא-כוח המערער, לפיה סוגיית מעורבותם של אחרים בתקיפת המתלונן לא לובנה בערכאה הראשונה כראוי, ומכאן החלטתנו לזכות את המערער מהעבירה לפי חלופה זו. מאידך, החלופה הראשונה של סעיף 335(א), הוכחה כדבעי, ולא ראינו מקום להתערב בה.

באשר לעונש – העונש שהושת על המערער אכן אינו קל, אולם הוא תולדה של חומרת המעשים בהם הורשע. עם זאת, הגענו לכלל דעה כי נכון למתן מעט את העונש, הואיל ומדובר באדם צעיר שאומנם נזקפו לחובותו הרשעות קודמות, אולם הן עוסקות באירועים שהתרחשו לפני שנים לא מעטות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות כאשר זקף לחובת המערער את גיליון הרשעותיו של אחר (ראו ת/7). בגיליון זה נזכרה עבירת תקיפה של עובד ציבור, ובית המשפט סבר בטעות כי המערער ביצע אותה, ומכך הסיק שהרשעה זו (משנת 2001) מלמדת "שהנאשם לא הפיק לקחים מהעונשים שהוטלו עליו בעבר". כאמור, קביעה זו של בית המשפט המחוזי היתה שגויה, ומותר להניח כי טעות זו תרמה לרמת הענישה שננקטה בעניינו של המערער.

לסיכום, ערעורו של המערער על הרשעתו – נדחה. מאידך, הערעור על העונש מתקבל, ועונש המאסר בפועל בו ישא המערער יעמוד על 3 וחצי שנים. המאסר על-תנאי שנגזר בערכאה הראשונה והפיצוי למתלונן, יעמדו בעינם.