ע"פ 2097/03 מוסא חסונה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, אזרח ישראלי ותושב העיר לוד, הכיר בשנת 2001, באמצעות אחר (חאפז מקבל) שני פעילי טרור מרמאללה. בתאריך 27.2.02 התקשרו אותם פעילי טרור לחאפז, וזה נתן את הסכמתו לסייע להם להחדיר מפגעת לתחומה של מדינת ישראל. בתאריך 27.2.02, בשעות הערב, נסע חאפז, מלווה במערער וברכבו של האחרון, למחסום קלנדיה, ובכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי במהלך ההמתנה לבואה של המפגעת, סיפר חאפז למערער את מטרת בואם לשם, והבטיח לו כי בתמורה הם עתידים לזכות בגמול כספי ובתעודת הוקרה מטעם הרשות הפלסטינית. כאשר הגיעה המפגעת, החלו השלושה בנסיעה מתוך כוונה להגיע ליפו. באחד המחסומים נדרשה המפגעת לרדת מהרכב מאחר ולא נשאה על גופה תעודה מזהה, ואז פוצצה את מטען החבלה שנשאה עמה, וכתוצאה מכך היא עצמה נהרגה ושני חיילים נפצעו.

המערער הודה בכל אלה במסגרת הסדר טיעון, ובעקבות כך הורשע בעבירות של סיוע לאויב במלחמה ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. בגדרו של אותו הסדר עתרה המשיבה לגזור למערער עשר שנות מאסר, בעוד שהסנגור היה רשאי לעתור לעונש מתון יותר. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי למערער 10 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי. כנגד עונש זה מופנה הערעור.

לא גילינו בערעור זה דבר המצדיק את התערבותנו בעונש. המערער, שכאמור הינו אזרח ישראלי, נתן את ידו למעשה נפשע תוך ידיעה שהמפגעת מתכוונת לגרום להרג של רבים במסגרת אותם מאמצים בלתי נלאים שעושים ארגוני הטרור לערער את ביטחונם של תושבי ישראל ולשבש את חייהם. המערער רתם את עצמו, מדעת, לסייע לאויב במלחמתו, תוך שהוא מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי המדינה בה הוא חי ומהזכויות שהיא מעניקה לו הוא נהנה. נאשם מסוגו ראוי לעונש קשה ומכביד, הן כדי לגמול לו על רוע מעלליו, וגם כדי שענישתו תהווה מסר מרתיע לרבים.

נוכח כל אלה דעתנו היא כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.