ע"פ 2166/11 אברהם קוריאל נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בן 30 חודשים שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 8.3.2011 (כב' השופט צ' גורפינקל), וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט זה המופנה כלפי הכרעת הדין ולחלופין כלפי גזר הדין.

1.

המבקש, יליד 1957, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (נשק קר) לפי סעיף 335(א)(1) ביחד עם סעיף 333 לחוק העונשין, תלש"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), אך זוכה מעבירות של איומים, החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום אשר על בסיסו הורשע המבקש, ביום 29.4.2010 נכנס יורי דורוביץ' (להלן: המתלונן ) לחצר האשפה שבבניין מגוריו בחולון, כשהוא אוחז בסכין שנטל מביתו, על מנת לפתוח את שקיות האשפה וליטול מהן כלי עבודה ופריטים שונים שהושלכו על-ידי שכן שעזב את הבניין בסוברו כי הם עשויים לשמש אותו לצרכיו. המתלונן נבר בשקיות האשפה כשבידו הסכין ולפתע הגיע למקום המבקש והורה לו לעזוב את הפריטים שאסף. המבקש תפס את ידו של המתלונן שאחזה בסכין, וכאשר המתלונן משך את ידו נשרטה אצבעו של המבקש. בעקבות כך נטל המבקש לום ברזל באורך של כ- 1.40 מטר שהיה מונח בחצר האשפה והיכה באמצעותו את המתלונן בצלעותיו. המתלונן ברח מפני המבקש, השליך את הסכין והחל לעלות בגרם המדרגות החיצוני של הבניין לעבר הקומה השנייה אך המבקש רדף אחריו במדרגות והלם בו באמצעות לום הברזל ברגלו השמאלית מספר פעמים. בכתב האישום נטען עוד כי המבקש איים עליו שיהרגו, אך הדבר לא הוכח. שכנה המתגוררת בבניין, הגב' מלכה ענתר (להלן: השכנה ), ששמעה את זעקות המתלונן, הזעיקה את המשטרה, יצאה אל המדרגות ואמרה למבקש לחדול ממעשיו, אך הוא המשיך להכות במתלונן, באמצעות הלום בחלקי גופו השונים. במעשיו אלו, גרם המבקש למתלונן חבלות חמורות (שברים בצלעות ושברים ברגלו השמאלית, שהצריכו ניתוח וקיבוע פנימי של רגלו בברגים). השוטרים שהוזעקו למקום חבשו את אצבעו של המבקש ועצרו אותו. בחיפוש ברכבו של המבקש שהיה במקום נתפסו שני סכינים.

המבקש כפר באישומים שיוחסו לו וטען, בין היתר, כי היכה את המתלונן כהגנה עצמית ומתוך חשש לחייו ועל כן, כך טען, הוא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין. עוד טען המבקש למחדלי חקירה שפגעו ביכולתו להתגונן.

2.

בהכרעת הדין מיום 26.1.2011 סקר בית המשפט בפירוט את עדותם של שלושת הנוכחים בזירת האירוע (המתלונן, המבקש והשכנה) וכן את עדותו של השוטר אשר ניהל את החקירה ושל שוטר נוסף אשר נטל בה חלק. בית המשפט התרשם כי עדות השכנה אמינה, רווית פרטים, רציפה וקוהרנטית, ומשכך מצא כי ניתן לסמוך על תיאוריה כתיאורים המשקפים את מה שהתרחש מן השלב שבו ראתה את האירוע. על כן, ובהינתן ההתאמה שמצא בין עדות השכנה לעדות המתלונן, קבע בית המשפט כי גירסת המתלונן אף היא מהימנה עליו. תמיכה נוספת למסקנה זו נמצאה לבית המשפט בתיעוד הרפואי לפציעותיו של המתלונן בקרסול, המשתלבת עם גרסתו ועם גרסת השכנה. עוד קבע בית המשפט כי אימוץ גרסת השכנה מוביל לחלוקת האירוע לשניים: השלב הראשון בו סבר המבקש – לפי גרסתו – כי נשקפה סכנה לחייו; והשלב השני, בו היה המתלונן שרוע על הארץ בעוד שהמבקש ממשיך לחבוט בו. אשר לשלב הראשון, מצא בית המשפט כי צורת החתך בידו של המבקש תומכת בגרסת המתלונן וסותרת את גרסת המבקש לפיה חש מאוים לאחר שהמתלונן דקר אותו בידו. עוד הדגיש בית המשפט כי אף אם תאומץ גרסתו של המבקש לפיה חש מאוים מהסכין שאחז המתלונן ושממנה נפצע, לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע בחר המבקש שלא להימלט מזירת האירוע ולהזעיק את משטרה, זאת בפרט נוכח העובדה שהאירוע התרחש במתחם קטן ללא שער ורכבו חנה בסמוך. מכל מקום, בשלב השני, כך נקבע, לא היווה המתלונן כל איום כלפי המבקש וממילא לא נשקפה לו סכנה כלשהי ממנו, אך הוא בחר להישאר בזירה כדי לנקום את פציעתו, ולכן חבט במתלונן שפנה לכיוון המדרגות, הפילו, והמשיך וחבט בו חבטות קשות באמצעות מוט הברזל.

3.

בית המשפט המחוזי דחה, אפוא, את גרסת המבקש לפיה מדובר בהגנה עצמית החוסה תחת הוראת סעיף 34י לחוק העונשין וקבע כי התנאים המצטברים המקימים הגנה כזו אינם מתקיימים בענייננו, אף אם תאומץ גרסת המבקש לאשר אירע. בית המשפט קבע בהקשר זה, בתמצית, כי המבקש לא הוכיח כי מעשה התקיפה מצדו היה דרוש באופן מיידי להגנתו; כי המתלונן הוא שתקף את המבקש "שלא כדין"; כי למבקש נשקפה סכנה מוחשית; כי התקיים חשש לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו; או כי דובר במעשה התגוננות סביר ומידתי בנסיבות העניין שכן אף בהתעלם מן הטענה לפיה המשיך המבקש ובעט במתלונן לאחר ששוחח עם השכנה (טענה אשר לא הוכחה באופן מספק במהלך המשפט), תגובתו נותרת חריפה ובלתי מידתית. עוד הוסיף בית המשפט כי המחדלים שאירעו במסגרת חקירת האירוע על-ידי המשטרה – והיו כאלה – לא פגעו בצורה ממשית בהגנתו של המבקש ואינם עולים כדי פגמים היורדים לשורשם של דברים. על כן, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (נשק קר), אך זיכה אותו מהעבירות הנוספות שיוחסו לו (איומים, הפרעה לשוטר בשעת במילוי תפקידו והחזקת סכין שלא כדין).

4.

בגזר הדין מיום 8.3.2011 הטיל בית המשפט על המבקש 30 חודשי מאסר בפועל (בניכוי 12 ימי מעצרו), שנה מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה של אלימות כלפי אדם אחר שתוצאתה חבלה של ממש, וכן הורה על תשלום פיצוי בסך

10,000 ש"ח למתלונן. בית המשפט קבע כי עברו הפלילי של המבקש, הכולל עבירות של גרימת חבלה, עבירות רכוש ועבירות סמים, הינו "ישן למדי" ולפיכך לא יילקח בחשבון לעניין העונש. כן עמד בית המשפט על מצבו הבריאותי של המבקש, הסובל מציסטה בכליה הימנית, מהידרדרות במצב הנפשי בגינו הוא מטופל בתרופות נוגדות דיכאון, וכן מנכות רפואית בשיעור 45% אשר נגרמה לו כתוצאה ממספר תאונות עבודה ונפילות. עוד ציין בית המשפט את עדותו החיובית של קרוב משפחה של המבקש, את גמילתו מסמים בשנת 1993 ואת העובדה שהוא נשוי בפעם השנייה ולו שני ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים ושתי בנות בגילאים 5 ו-11 מנישואיו הנוכחיים. בית המשפט הוסיף וציין כנימוק לקולא כי המבקש לא יזם את האירוע והגיע למקום על מנת לאסוף גרוטאות אולם, תגובתו הייתה אלימה ואכזרית למרות שלפחות בשלב השני לאירוע לא נשקפה לו כל סכנה מהמתלונן. בנסיבות אלה, ונוכח מימדיה המדאיגים של האלימות בחברה הישראלית, סבר בית המשפט כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי לשלול עונש מאסר בפועל.

במעמד מתן גזר הדין עתר המבקש לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה וכן לצורך השלמת בדיקות רפואיות אותן הוא עובר. בית המשפט קבע כי אין עילה לעיכוב ביצוע העונש לצורך הגשת הערעור, אולם הואיל והמבקש היה משוחרר עד אותה עת, וכדי לאפשר לו להתארגן ולבצע את בדיקותיו הרפואיות, החליט על עיכוב ביצוע עונשו עד ליום 31.3.11.

5.

ביום 17.3.2011 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. בערעורו טוען המבקש, בתמצית, כי יש לזכותו מן העבירה בה הורשע והוא מדגיש כי בית המשפט שגה כאשר לא נתן דעתו לסתירות העולות מעדותו של המתלונן, וכן לכשלים שעלו מחקירת המשטרה בתיק. בין כשלים אלו מציין המבקש את העובדה שחקירת המתלונן לא בוצעה בשפה הרוסית; את העובדה שהחוקרים התערבו בדברי המתלונן והסיקו מהם מסקנות בטרם עת; את העובדה שתמלול העימות שנערך בין המתלונן למבקש הינו חלקי ומטעה; וכן את העובדה שהשוטרים לא טרחו לצלם את זירת האירוע, דבר אשר עשוי היה לתמוך בגרסתו שלו. על רקע דברים אלו טוען המבקש כי ניכר שחוקרי המשטרה חרצו את דינו בטרם החלו בפעולות החקירה. עוד טוען המבקש כנגד מהימנות עדותה של השכנה, שלא נכחה בראשית האירוע ולפיכך איננה יכולה להעיד כי המבקש לא פעל מתוך חשש לחייו. עוד ציין המבקש שהשכנה חשדה בו כאילו גנב באותו היום מצבר מרכבו של בעלה ולפיכך, היה לה מניע להפלילו על מנת שיתברר חשדה. המערער מוסיף וטוען כי התקיימו בעניינו התנאים המקימים זכות להגנה עצמית ולחלופין, כי הייתה בעניינו "הגנה עצמית מדומה", נוכח הגרסה שהציג באשר להתרחשות האירוע. לחלופין טוען המבקש כנגד חומרתו של גזר הדין. לטענתו, שגה בית משפט קמא משלא ייחס חשיבות מספקת לנסיבותיו האישיות והרפואיות. בהקשר זה שב המבקש ומציין את היותו נשוי בשנית ואב לארבעה ילדים, את היותו איש משפחה מסור והמפרנס העיקרי של משפחתו, את העובדה ששיקם את חייו בכך שנגמל מסמים והינו "נקי" מאז שנות התשעים, וכן את מצבו הרפואי הקשה. נסיבות אלו, כך סבור המבקש, מצדיקות הקלה משמעותית בעונשו.

6.

בד בבד עם הערעור הגיש המבקש את הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו עד להכרעה בערעור. בבקשתו טוען המבקש כי קיים חשש ממשי שבאם לא יעוכב ביצוע עונש המאסר, תסוכל כל מטרת הערעור, וכי אם הערעור יתקבל ייגרם לו נזק בלתי הפיך. כן מציין המבקש כי היה משוחרר לכל אורך המשפט, והקפיד להתייצב באופן סדיר לכל הדיונים. לבסוף טוען המבקש כי בשנים האחרונות מסתמנת בפסיקה מגמה של עיכוב ביצוע עונשי מאסר עד לסיום הליכי הערעור, בעיקר כאשר מדובר בתקופות מאסר קצרות, כבעניינו. המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה ומציינת כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מעשיו החמורים של המבקש מדברים בעד עצמם. עוד טוענת המשיבה לעניין הערעור על גזר הדין כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת ועל כן, אין מקום לעיכוב הביצוע המבוקש גם מהיבט זה.

7.

דין הבקשה להידחות. הכרעת הדין לפיה נדחתה טענת המבקש כי פעל מתוך הגנה עצמית, מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה נראה כי סיכויי הערעור ככל שהוא מפונה כנגד הכרעת-הדין אינם מן הגבוהים. הוא הדין באשר לערעור המופנה כנגד גזר-הדין.

אשר על כן, לא מצאתי במקרה דנן טעם מבורר המצדיק חריגה מן הכלל לפיו על מי שהורשע בדין לרצות את העונש שנגזר עליו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע, דהיינו, ביום 31.3.2011 עד השעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

נוכח תקופת המאסר הקצרה יחסית שנגזרה על המבקש תקבע המזכירות את שמיעת הערעור בהקדם, ככל הניתן.