ע"פ 2167-24 ע"פ 2167-24

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל לתקופה של 11 שנים שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ע' קובו, מ' גרינברג ומ' קרשן) בת"פ 25458-03-21 מיום 15.2.2024, וזאת עד להכרעה בערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שהגיש המבקש.

ההליך בבית משפט קמא

1.המבקש הורשע בריבוי עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה בקטין) לפי סעיף 351(ג)(2) וסעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בריבוי עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה בקטין) לפי סעיף 351(ג)(1) וסעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק.

2.על פי עובדות כתב האישום, המבקש הוא דודן של א' ילידת 1987 ושל ב' ילידת 1996 (להלן יחד: המתלוננות). בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום, ובעת שהמתלוננות היו קטינות, השגיח המבקש בביתו על ילדיו וכן על המתלוננות. על פי האישום הראשון, כאשר א' הייתה בת כ-10 היא הגיעה לדירתו של המבקש מדי יום, על מנת שהוא ישגיח עליה. במהלך אותה תקופה היה המבקש מוביל את א' לחדר השינה, פושט את בגדיו ומורה לה לפשוט את בגדיה. לאחר מכן הוא היה נוגע בחזה של א', בין השאר באמצעות איבר מינו, ומשפשף את איבר מינו בגופה עד שהגיע לסיפוק מיני. המבקש אסר על א' לספר על המעשים.

על פי האישום השני, כאשר הייתה ב' כבת 6-4 שנים, היא הגיעה לדירתו של המבקש כמעט מדי יום. המבקש היה נכנס לחדר הילדים במספר רב של מקרים ולוקח את ב' לחדר השינה, שם הוא היה משכיב אותה על המיטה ונצמד אליה תוך שהוא מלטף את כל חלקי גופה, לרבות איבר מינה, מתחת לבגדים ומתנשף. המבקש נהג לקחת את כף ידה של ב' ולעסות איתה את איבר מינו, והוא אף נגע עם איבר מינו החשוף באיבר מינה החשוף.

3.המבקש כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת דינו של בית משפט קמא שהרשיעה את המבקש, נדחו טענות המבקש ונקבע כי הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש ביצע במתלוננות את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי עדויותיהן של המתלוננות סדורות, מהימנות ולא מעוררות צל של ספק בדבר אמיתותן.

ביום 15.2.2024 נגזר דינו של המבקש והושת עליו, בין היתר, עונש מאסר של 11 שנים ועונשים נלווים.

טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע

4.לטענת המבקש, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון התקיימותן של נסיבות שמשקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של הענישה. לבד מסיכויי הערעור, נבחנות גם חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; עברו הפלילי של המבקש; התנהגותו במהלך המשפט; וכן מגוון נסיבות ייחודיות למקרה שיכולות להיות רלוונטיות.

5.לטענת המבקש, סיכויי ערעורו אינם מבוטלים כלל ועיקר. כך לגישתו, מסקנות בית משפט קמא ביחס למהימנות עדותן של המתלוננות שגויות וזאת לאור סתירות שפורטו על ידיו ביחס לכל אחד מהאישומים, שלגישתו מעמידות בסימן שאלה את מסקנותיו של בית משפט קמא. עוד ציין המבקש כי חלף פרק זמן ארוך מאוד מהמועד בו בוצעו על פי הטענה העבירות, לבין המועד בו המתלוננות העידו לגביהן, עניין היוצר קושי אינהרנטי בקבלת גרסאותיהן.

6.ביחס לאורך תקופת המאסר, הבהיר המבקש כי הגם שמדובר בתקופת מאסר ממושכת, הרי עיון בפסיקה מלמד כי גם כאשר דובר בתקופות מאסר ממושכות, נעתר בית המשפט העליון לבקשות עיכוב ביצוע כאשר הנסיבות הצדיקו זאת. עוד טוען המבקש כי לבד מסיכוי הערעור, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות – כ-22 שנה – מצדיק להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע. חלוף הזמן, כך נטען, מקבל מימד משמעותי גם מאחר שלאורך כל השנים שחלפו לא ביצע המבקש עבירה פלילית כלשהי והוא נטול עבר פלילי מכל סוג.

7.עוד נטען כי המבקש הינו אדם מבוגר יחסית, כבן 64, אשר מצבו הרפואי מורכב – וגם בשל כך יש מקום להיעתר לבקשתו ולעכב את תחילת ביצוע עונש המאסר בפועל. בנוסף, מדובר במבקש אשר היה משוחרר בתנאים מגבילים מתחילת ההליכים בבית משפט קמא – תנאים שלא הופרו במשך שלוש השנים בהן נוהל ההליך.

8.בדיון לפניי חזר ב"כ המבקש על טענותיו. המשיבה מנגד התנגדה לבקשה. ב"כ המשיבה הדגיש כי מדובר בערעור נעדר סיכוי מאחר שפסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאי מהימנות ברורים, כאשר בית המשפט הדגיש ביחס לעדויותיהן של המתלוננות כי הן היו סדורות, מהימנות ולא מעוררות צל של ספק בדבר אמיתותן. בנסיבות אלה, וכאשר הכלל הוא כי על מי שהורשע בדין להתחיל לשאת בעונש המאסר באופן מיידי, אין מקום להיעתר לבקשה. עוד הפנה ב"כ המשיבה לעמדתן של המתלוננות, אשר מבקשות לשים את הפרשה נושא פסק הדין מאחוריהן.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בכל החומר שהוגש לי ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל.

הכלל בהתייחס לבקשות לעיכוב ביצוע, כפי שטען ב"כ המשיבה, הוא כי על נאשם להתחיל לרצות את עונשו מיד לאחר שנגזר דינו, ועיכוב הביצוע הוא החריג (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ)). הכלל מבוסס, בין היתר, על האינטרס הציבורי – לרבות שיקולי הרתעה, אפקטיביות ושמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. כך, עיכוב ביצוע גזר דין עלול לגרום לכך כי אדם שהורשע יהלך חופשי, באופן שעשוי להפחית את כוח השפעתו המרתיעה של העונש על עבריינים פוטנציאליים – ובכך לפגוע באמון הציבור במערכת (ראו הלכת שוורץ, בעמוד 268). עיכוב הביצוע עשוי גם לסכל את ביצוע גזר הדין בשל הימלטות מהדין, ובנסיבות מסוימות עשוי להתקיים אף חשש לשיבוש הליכים. הטעמים להחלתו של כלל הביצוע המיידי הולכים ומתחזקים כאשר מדובר בהכרעת דין המושתתת על ממצאי מהימנות, שבהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב (שם, בעמודים 280-279), וכאשר מדובר בגזר דין חמור המטיל על המבקש מאסר ממושך (שם, בעמוד 278).

יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה מנתה מספר שיקולים אליהם צריך בית המשפט להתייחס כדי לקבוע אם אכן התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהכלל. בכלל זה יש להביא בחשבון את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; את אורך תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם; את טיב הערעור ואת סיכויי הצלחתו; את עברו הפלילי של הנאשם ואת התנהגותו במהלך המשפט; את נסיבותיו האישיות; ואת השאלה האם מדובר בערעור על הכרעת הדין או על חומרת העונש.

10.מבחינת סיכויי הערעור, נפסק כי בקשה לעיכוב ביצוע אינה אמורה להיות "חזרה גנרלית" לערעור עצמו (ראו: ע"פ 5386/19 פלוני מ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.8.2019); ע"פ 6072/17 ורון נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (1.8.2017)). לכן, אין מקום להתייחס בפירוט לכלל הטענות שהעלה המבקש במסגרת ערעורו – טענות שיידונו כמובן לפני המותב בעת הדיון בערעור לגופו. באופן כללי ניתן לציין כי מדובר בערעור שסיכוייו נמוכים מאוד, לאור העובדה שפסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאי מהימנות חד משמעיים.

מבחינת חומרתן של העבירות – הרי שהמבקש הורשע בעבירות חמורות מאוד ואף הוטל עליו עונש משמעותי. יחד עם זאת, המבקש מערער כאמור על עצם הרשעתו, ואם ערעורו יתקבל במלואו (והגם שהסיכוי לכך הוא קלוש), הוא לא יידרש לרצות כל עונש מאסר. כפי שאף הבהרתי בעבר – בעובדה זו כשלעצמה אין די כדי להצדיק בהכרח עיכוב ביצוע של עונש מאסר (ראו: ע"פ 3475/23 אזולאי נ' מדינת ישראל (11.5.2023)).

אלא שבנסיבות המקרה דנן, לעובדה שהמבקש מערער על עצם הרשעתו מצטרפות מספר נסיבות משמעותיות שיש בהן כדי להכריע את הכף אל עבר קבלת הבקשה: העובדה שהמבקש שוחרר בתנאים מגבילים במהלך כל משך ניהול המשפט ואין כל טענה כי הפר אותם או כי ביצע כל עבירה נוספת בתקופה זו (או כי קיים חשש אחר כתוצאה מהמשך השחרור של המבקש עד לדיון בערעור); העובדה שהמבקש הוא בן 64 ומלבד העבירות שבגינן הורשע, אין לו עבר פלילי, לא עובר לביצוע העבירות ולא בכל השנים לאחר מכן; וכן העובדה שהעבירות בגינן הוא הורשע בוצעו לפני שנים רבות מאוד – למעלה מ-20 שנה. הואיל וריצוי העונש ממילא לא יהיה בסמוך לביצוע – ממילא לא יתקיים לגביו הרציונל העומד בבסיס הכלל לפיו ריצוי עונש המאסר יחל מיד לאחר גזר הדין.

לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר ממועד ביצוע העבירות משקל רב ביחס לאפשרות של עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, וזאת כאשר עניין זה מצטרף לנסיבות הנוספות שהוצגו לעיל. מסקנה דומה עולה גם מהחלטת השופט פוגלמן (כתוארו אז) בע"פ 7440/16 פלוני נ' מדינת ישראל (6.10.2016), שם עוכב עונש המאסר של בן 74, בשים לב לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות (כ-15 שנים), להיעדר העבר הפלילי ולהתנהלותו במהלך המשפט; ומהחלטת השופט שטיין בע"פ 5386/19 פלוני נ' מדינת ישראל (18.8.2019), שם עוכב עונש המאסר של בן 54 נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות (למעלה מ-15 שנים) והעובדה כי היה משוחרר במהלך ניהול ההליך.

11.ב"כ המשיבה ציין כאמור גם את עמדתן של המתלוננות, אשר מבקשות לשים את האירועים נושא פסק הדין מאחוריהן. אינטרס זה של המתלוננות הוא מובן ובעל משמעות. אולם, בין אם יעוכב ביצוע העונש ובין אם לאו – עניינו של המבקש הנוגע לתלונותיהן לא יסתיים עד להכרעה בערעור לגופו. לכן, אין בעמדה זו כדי להטות את הכף אל עבר דחיית הבקשה.

12.כל האמור לעיל מביא לטעמי למסקנה לפיה יש לקבל את בקשת המבקש. המשיבה לא טענה כי העובדה שהוא לא ישהה במאסר עד לדיון בערעורו עלולה לפגוע באינטרס הציבורי, מעבר לפגיעה הנובעת מעצם העיכוב בביצוע העונש. מנגד, כאמור, ישנה אפשרות – אף אם קלושה, כי למבקש תיגרם פגיעה משמעותית, אם ערעורו יתקבל. לכן, ובהינתן כל יתר השיקולים שצוינו לעיל – גילו של המבקש, העדר עבר פלילי מעבר לעבירות נושא פסק הדין ומרחק הזמן המשמעותי מאוד מאז ביצוע העבירות ועד לריצוי העונש – אני נעתרת לבקשה כמבוקש בה.

ביצוע עונש המאסר יעוכב עד לדיון בערעורו של המבקש וההכרעה בו. כל התנאים שחלו על שחרורו של המבקש ימשיכו לעמוד בעינם עד להחלטה אחרת.