ע"פ 2314/07 יוסף חאלדי נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר של 44 חודשים שנגזר על המבקש לריצוי החל מיום 23.3.2007. הבקשה הוגשה יחד עם הודעת ערעור.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשר לפשע, שוד מזוין בחבורה, שימוש ברכב ללא רשות וכליאת שווא. כעולה מכתב האישום המערער עובד בחברת שמירה כמפקח שמירה ומתוקף תפקידו אחראי על שומרים באתרים שונים בצפון הארץ.

בכתב האישום נטען כי עובר לתאריך 1.9.2005 קשר המערער יחד עם שני נאשמים נוספים ואדם נוסף קשר לביצוע שוד מזוין של ציוד מכאני כבד באתר המאובטח על ידי חברת השמירה. נטען בכתב אישום כי במסגרת הקשר ועל מנת לקדמו מסר המערער לנאשמים ולאנשים נוספים פרטים אודות האתר, הציוד המוחזק בו, סידורי האבטחה בו לרבות מיקום קראוון השומר והעובדה כי השומר במקום אינו נושא נשק אך מחזיק במכשיר סלולארי. כמו כן נטען כי המערער הוביל את הנאשמים האחרים לאתר לשם הכרת השטח לצורך ביצוע השוד.

עוד נטען כי במסגרת הקשר ולשם קידומו בתיאום עם המערער הגיעו הנאשמים האחרים בליל ה- 2.9.2006 לאתר כשהם מצויידים באזיקונים. הנאשמים ואדם נוסף דפקו על דלת הקראוון בו נמצא השומר וכשפתח בפניהם את הדלת התנפלו עליו, הכניסוהו לתוך הקרוואן, כפתו את ידיו ואזקוהו באמצעות אזיקונים לכיסא והכל בליווי איומים. הנאשמים הנוספים דרשו מהשומר שימסור להם את הפלאפון שלו והפנס, כיסו ראשו בשמיכה ונעלוהו במפתח בתוך הקראוון. לאחר מכן נגנב שופל מהאתר.

המבקש הורשע בעבירות המיוחסות לו והוטל עליו כאמור עונש מאסר של 44 חודשים לריצוי בפועל בניכוי כשלושה חודשים בהם שהה במעצר. כמו כן הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה. הנאשמים האחרים הגיעו להסדר טיעון, הודו והורשעו.

בית המשפט עיכב את ביצוע עונשו של המבקש עד ליום 23.03.2007. המערער טוען כי לאור הילכת שוורץ וסיכוייו הטובים לזכות בערעור יש מקום לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעורו. כמו כן מבקש המערער להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך שלאחר ששוחרר בתנאים מגבילים מילא אחר כל התנאים שהוטלו עליו ולא הפר אותם. לבסוף נטען בבקשה כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער ובהן מצבו המשפחתי והכלכלי וכן לאור העובדה כי אין הוא אדם בעל עבר פלילי יש לקבל את בקשתו.

בערעורו מערער המערער על הכרעת הדין וגזר הדין. לטענת המערער שגה בית המשפט משהעדיף את גרסת התביעה על פני גרסת המערער. כמו כן שגה בית המשפט בהרשיעו את הנאשם תוך הסתמכות על עדותו של עד תביעה שהיווה את "עמוד התווך" של גרסתה.

במהלך עדותו של עד זה (מר כרעמה), הפסיקה באת-כוח המערער את החקירה הנגדית בסביבות השעה 16:00 וזאת בהתאם לכלל הנהוג במחוז חיפה לקיים דיונים עד לשעה זו ולהפסיקם. באת כוח המערער טענה בדיון כי חקירת העד תארך עוד זמן רב. באת כוח המשיבה העלתה חשש לפיו יהיה קושי עתידי בהבאת העד שהינו אסיר ולהערכתה צפוי להשתחרר מוקדם ומשמעות הדבר שיועבר לשטח הרשות הפלסטינית בחברון. על אף חששה של באת כוח המדינה ובקשת בית המשפט, הדיון הופסק, העד השתחרר ואכן הועבר לשטחי הרשות הפלסטינית משם לא חזר.

לטענת המערער בערעורו שגה בית המשפט משקיבל את עדותו של מר כרעמה למרות שלא הסתיימה בעניינו החקירה הנגדית.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי הזכות לחקירה נגדית היא זכות יסוד, חשיבותה רבה והיא מהווה כלי בסיסי וחשוב עד מאוד לגילוי וחקר האמת. עם זאת נקבע כי יש בחקירה עד לשלב בו התקיימה כדי לאפשר לבית משפט להתרשם מהעד ולקבוע ממצאים בשאלת המהימנות בעיקר כשעדות זו מקבלת תימוכין וחיזוקים ממקורות אחרים.

כמו כן נקבע כי במקרה זה לא היתה פגיעה מהותית בזכותו של המערער להתגונן מאחר ומטרת החקירה של העד הושגה. עוד נקבע כי ניתן היה לסיים את החקירה הנגדית עוד באותה ישיבה אך משהמערער בחר להתמקד בחקירה הנגדית גם בדברים שוליים הוא נטל על עצמו סיכון מחושב, ככל הנראה מתוך תקווה כי העד ישוחרר ממאסר ולא יחזור לאולם העדים. כל זאת, כפי שנאמר בהכרעת הדין, כדי שיוכל הוא לטעון כי חקירתו הנגדית לא מוצתה עד תום ובימ"ש לא יוכל להתבסס עליה.

המערער טוען בערעורו כי שגה בית המשפט בקביעתו זו והדבר מעיד על כך שבית המשפט החליט לקבל את עדות מר כרעמה מתוך שיקולים אשר בטעות יסודם. לטענת המערער היות ולא נסתיימה עדותו של מר כרעמה היתה בפני בית המשפט חקירתו הראשית וחקירתו הנגדית הלא מושלמת, אשר היתה רק בתחילתה ורחוקה מלהסתיים ובוודאי לא מוצתה, ולכן העדות גרמה לעיוות דין משווע למערער.

עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא הוציא את עדותו של מר כרעמה מתיק בית המשפט או לחלופין התעלם ממנה שכן הדבר התחייב בנסיבות העניין.

בנוסף טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את טענת "אין להשיב לאשמה" שהעלה המערער לאור אי קבילות עדותו של מר כרעמה ולחלופין היות ולא ניתן היה לייחס לה כל משקל.

המערער טוען בערעורו נגד גזר הדין כי הושת עליו עונש חמור מזה של מר כרעמה אשר השתתף בחלק הפעיל של השוד. בית המשפט המחוזי קבע לעניין זה כי הנאשם במעשיו הפר את האמון שנתנה בו מעבידתו באופן בוטה וברגל גסה, ומעילה זו באמון חייבת להשתקף בענישה ממשית שיהיה בה גמול על מעשה העבירה.

עוד נטען כי שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי לפסיקה הענפה בעניין אחידות הענישה. כמו כן נטען כאמור כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שהמדובר באדם ללא עבר בפלילים כבן 55, איש משפחה, ששירת בעברו כקצין בצה"ל ונכה צה"ל.

הטענה המרכזית העומדת לכאורה לזכות המבקש בבחינת סיכויי הערעור היא הטענה שלא היתה לבאת כוח המבקש הזדמנות נאותה לחקור את העד המרכזי בחקירה שכנגד. בנסיבות אחרות לטענה כזו היה בעיני משקל. ואולם, בנסיבות העניין שבפנינו לדעתי סיכוייה של הטענה אינם טובים. בית המשפט היה מוכן ומזומן להמשיך את שמיעת העד על אף ה"כלל" האמור, ואף הציע, כך מצוין בהכרעת הדין, מועד נוסף בו לא יכולה היתה באת כוח המבקש להתייצב. אני סבורה בנסיבות שתוארו כוחה של הטענה האמורה לכאורה קטן. להשקפתי לבית המשפט שיקול דעת ששום "הסכמות" ו"כללים" אינם יכולים לפגוע בו, לנהל דיונים בשעות הנדרשות לפי נסיבות העניין. הנסיבות בהן נקטעה העדות אינן יכולות, לדעתי, לפעול לזכות המערער.

יש גם הצדקה, לכאורה, לפערי הענישה.

הבקשה נדחית.