ע"פ 2377/12 בן בדרם נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.2.2012 (ת"פ 32618-07-11, כבוד השופט י' שפסר ).

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 09.07.2011 הגיע המערער לתחנה המרכזית בקריית גת ופנה למתלונן 1, אשר עבד במקום באותה עת. תוך שהוא מתבטא באופן גזעני, שלף סכין שלהבה פתוח והיא מגואלת בדם, ובעודו מכוון את הסכין כלפי בטנו של המתלונן 1 הורה לו לבוא עימו לאחורי האוטובוס. בעקבות סירובו של המתלונן 1, המערער אמר לו כי "אתה רוצה שאני פה אחתוך לך גרון", והורה לו ללכת לקרוא לאדם נוסף ששהה במקום. המתלונן 1 ניגש אל עבר המשרדים כאשר המערער הולך בעקבותיו והסכין בידו. שם, דחפו המערער לתוך המשרד בו שהה באותה העת המתלונן 2. המערער איים על המתלונן 2 כי ידקור אותו ואמר לשני המתלוננים כי יהרוג אותם במידה ולא "יהיה על השולחן 3,000 ש"ח במזומן". המערער הורה למתלונן 2 לפתוח את ארנקו ובדק אם יש בו כסף. או אז, הורה למתלונן 1 לבוא עימו לשירותים שם הורה לו להוציא את תכולת כיסיו, ולקח מארנקו 100 ש"ח. וכאשר שבו למשרד, לקח את הטלפון הנייד של המתלונן 1, אולם השיב לו את המכשיר מאוחר יותר. המערער הורה למתלונן 2 לפתוח את רכבו והורה למתלוננים להכנס לרכב. המתלונן 1 סירב ונשאר במקום. המערער ומתלונן 2 החלו לנסוע לכיוון בנק באזור. עם הגיעם, הורה לו המערער באיומים להוציא 3,000 ש"ח מהכספומט. משלא הצליח להוציא את הכסף, הורה המערער למתלונן 2 למשוך את כל כספו והוא משך סך של 200 ש"ח. השניים נסעו לתחנה המרכזית והמערער הורה לו לקרוא למתלונן 1 על מנת שיבוא איתו גם הוא לבנק. משהבחין המערער בניידת משטרה הוא הורה למתלונן 2 לנסוע מהמקום וכשעצרו במרחק מה אמר לו "לך תארגן לי 2,000 ש"ח". המערער איים על המתלונן 2 כי אם יספר למשטרה את שאירע ימצא הוא אותו ואת אשתו.

ביום 19.12.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו, וזאת לנוכח הודאתו במסגרת הסדר טיעון. ביום 23.2.2012 הטיל בית המשפט על המערער עונש הכולל 36 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; הפעלת מאסר על תנאי בן 12 חודשים מתיק קודם, שמחציתו ירוצה במצטבר למאסר שהוטל ומחציתו בחופף לו – כך שהמערער ירצה 42 חודשי מאסר בפועל סך הכל; פיצוי למתלונן 1 בסך 500 ש"ח ולמתלונן 2 בסך 1000 ש"ח וכן קנס בסך 500 ש"ח. בתוך כך, מאחר שחלק מתקופת מעצרו של המערער נוכתה מהעונש בהליך אחר (ת"פ 41098-07-11, כבוד השופטת ר' לביא , מיום 06.12.2011), ניכה בית המשפט מתקופת המאסר הנוכחית רק את יתרת תקופת המעצר.

בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרתן ונפיצותן של עבירות הרכוש והאלימות שביצע המערער ולפגיעה הקשה בביטחון האישי הנשקפת מהם – לחברה ככלל ולמתלוננים בפרט. עוד התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המערער, שעל אף גילו הצעיר כולל הרשעות רבות ומצביע על מסוכנות לציבור. למסקנתו, דרך האלימות בה נהג אינה נדירה עבורו והוא חוזר עליה מעת לעת. כמו כן, התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן השלילי בעניינו של המערער שלא הובאה בו המלצה טיפולית. מבחינת שיקולים לקולה בית המשפט התייחס לגילו הצעיר של המערער, לכך שהכיר את זוגתו לאחרונה, לנסיבות חייו, לקבלת האחריות שהביע לפני בית המשפט ולכך שהיה, ככל הנראה, תחת השפעת סמים. כן התייחס בית המשפט להודאתו של המערער במיוחס לו, על אף שניתנה לאחר העדת אחד המתלוננים, ולכך שלא נגרמו נזקים משמעותיים בעקבות מעשיו. בשל קביעתו כי אין מורא הדין על המערער, בית המשפט העדיף את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס האישי וגזר על המערער עונש שירחיק אותו מן החברה לפרק זמן משמעותי.

מכאן הערעור שלפנינו.

המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן די משקל לנסיבות לקולה המתקיימות במקרה דנן. ראשית, טוען המערער כי שגה בית המשפט שלא נתן את המשקל הראוי לכך שלא נגרמו נזקים משמעותיים למתלוננים ולכך שהמעשים בוצעו בעת שהיה תחת השפעת סמים שונים. שנית, לטענתו, לא ניתן משקל ראוי לגילו הצעיר, לנסיבות חייו ולכך שהודה במיוחס לו. שלישית, טוען הוא כי שגה בית המשפט בהסתמכו על תסקיר שירות המבחן, על אף שלא ניתנה בו כל המלצה טיפולית. רביעית, לטענתו, בית המשפט שגה בכך שלא הפעיל את כל המאסר המותנה בחופף לעונש המאסר שהטיל עליו. לבסוף, טוען כי תחילת ריצוי מאסרו כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, החל מיום מתן פסק הדין ולא מיום מעצרו, למעשה נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר נוספים.

מנגד, המשיבה מתנגדת לערעור וסומכת את ידיה על נימוקי בית המשפט המחוזי. באשר לטענה בדבר ניכוי ימי המעצר, המשיבה סוברת כי תקופה זו נוכתה בת"פ 41098-07-11 ועל כן אין לנכותה גם בתיק זה.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואת עמדת שירות המבחן, הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). מקל וחומר, תהיה התערבותו של בית משפט זה מצומצמת במיוחד מקום בו העונש שנגזר על המערער הוא במסגרת טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון (ע"פ 4700/12 חננוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.09.2012)).

במקרה שלפנינו, הוסכם בהסדר הטיעון כי המשיבה תטען לעונש של ארבע שנות מאסר בפועל וכן תבקש הפעלת מאסר על תנאי שעמד כנגד המערער, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, ואילו המערער יהיה רשאי לטעון לעונש של שנת מאסר שתרוצה בחופף למאסר המותנה. על כן, העונש שהוטל על המערער הינו במתחם הענישה שהוסכם עליו. נוסף על כך,

מצאנו כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי נתן משקל ראוי לכלל השיקולים הנוגעים לעניין, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אמנם, גילו הצעיר של המערער יש בו ככלל כדי להטות את הכף לטובת שיקולי השיקום. יחד עם זאת, חומרת העבירה, הכוללת מעשה מתוכנן, שבוצע על פני פרק זמן ארוך, בו ניצל המערער את חולשתם של המתלוננים ופחדם ממנו, מטים את הכף לטובת האינטרס הציבורי. יתר על כן, עבירה זו היא רק פרק נוסף במסכת ארוכה של התנהגות עבריינית של המערער, ובניגוד לטענותיו בהודעת הערעור, נראה שאין הוא מתקן את דרכיו. עדות לכך ניתן למצוא בתסקיר שירות המבחן המשלים שניתן בעניינו של המערער לפיו הכוונה שהוא מביע לעריכת שינוי בחיוו נובעת מרצונו להשיג רווחים משניים להטבת תנאי מאסרו. בהמשך לכך, לא מצאנו ממש בטענתו של המערער לפיה יש לנכות את תקופת מעצרו המלאה מעונש המאסר שהוטל עליו. תקופת המעצר עד ליום 06.12.2011 נוכתה בת"פ 41098-07-11 ולא מצאנו טעם לנכותה פעמיים. בטרם סיום, נשוב ונמליץ למערער לנצל את תקופת המאסר להיגמל מסמים ולשקם את עצמו, על מנת למנוע את המשך הידרדרותו לפעילות עבריינית ולחזור למסלול חיים נורמטיבי.

סוף דבר, הערעור נדחה.