ע"פ 2489/05שלום פאדל נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראש העין

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופט א' ד' גולדס ) מיום 6.3.05, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק עמ"ק 20270/04.

1.המערער הורשע (ביום 3.7.01), על-פי הודאתו, בת"פ 1473/01 בבית משפט השלום בפתח-תקווה (השופט ג' שטרסמן) בבנייה תוך סטייה מהיתר בנייה. בין היתר, נקבע בגזר הדין שעליו להתאים את נשוא כתב האישום להיתר הבנייה שהוצא לו, ולא – ייהרס החלק שחורג מההיתר שקיבל. בד בבד, ניתנה למערער ארכה לביצוע אותה התאמה עד ליום 1.5.02, כאשר צו ההתאמה יפקע מאליו אם יקבל המערער היתר לסטייה. המערער החל לפעול מול הועדה המחוזית לקבלת היתר סטייה, אולם לא עלה בידו להשלים הליכים אלה עד למועד פקיעת הצו. על כן, ביקש וקיבל ארכה לביצוע צו ההתאמה עד ליום 1.1.03 (השופטת א' באום-ניקוטרה). גם בחלוף מועד זה לא נתקבל היתר סטייה, ומשכך, הוגש כנגדו כתב אישום (ביום 4.10.04, עמ"ק 20270/04) בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. כתב האישום נקבע להקראה בפני השופט גולדס.

2.עובר להקראת כתב האישום, הגיש המערער בקשה נוספת להארכת מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי, בנימוק שטרם עלה בידו לקבל היתר סטייה ממוסדות התכנון. בית המשפט דחה (ביום 28.2.05) את בקשת הארכה, בנימוק שהצו המקורי ניתן בחודש פברואר 2001 ומאז הוארך מספר פעמים. בנסיבות אלה לא מצא לנכון ליתן דחייה נוספת, והתיק נקבע להקראה. בפתח ישיבת ההקראה (ביום 6.3.05) ביקש המערער לפסול את בית המשפט. לטענתו, משדחה בית המשפט את בקשתו למתן ארכה לכניסת צו ההריסה לתוקף, הרי שאין עוד טעם כי ידון בהליך העיקרי שעניינו הפרת צו שיפוטי, שכן במסגרת בקשת הארכה כבר הביע דעתו אודות התנהגות המערער וחרץ את דינו לשבט.

3.בית המשפט דחה על אתר את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, כי אין מדובר בהבעת דעה אודות מהימנות בעלי הדין או עדים, אלא בראיות אובייקטיביות שאין למי מהצדדים להליך השפעה עליהן. היינו, האם ניתן פסק דין מרשיע כנגד המערער, האם בוצע הצו אם לאו, והאם ניתן היתר. צוין כי עובר להחלטת בית המשפט בבקשה למתן ארכה לא נשמעו ראיות, אלא ההחלטה התקבלה על בסיס החומר שהוגש על-ידי הצדדים. אחר זאת, הורה בית המשפט למערער להשיב לכתב האישום, והרשיעו בחלק מהפריטים שיוחסו לו, משקבע כי המערער הודה באותם פריטים.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזר המערער על טענותיו, וגם מבקש כי אורה על הפסקת ההליך בבית משפט השלום בפתח-תקווה, הקבוע לטיעונים לעונש. המשיבה, מצדה, סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. לדבריה, אין בהחלטה הדוחה את בקשת המערער לארכה משום גילויו של משוא פנים כלפי המערער, ולא היה בה כדי לפסלו מלנהל את ההליך העיקרי שעניינו הפרת הצו השיפוטי.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, ההליך בבקשה למתן ארכה שהתנהל בפני השופט גולדס נגע לאותה חלקת קרקע נשואה כתב האישום, שהתברר אף הוא בפני השופט גולדס. קביעותיו של השופט גולדס בבקשה למתן ארכה, ככל שהיו כאלה, לא התבססו על ראיות או שמיעת עדים, ונגזרו מהחומר שהגישו הצדדים. מדובר בהחלטת ביניים הדומה למעין בקשה של סעד זמני. לא מצאתי כי החלטה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים שיש ביכולתו למנוע מבית המשפט לדון בהליך העיקרי המתנהל בפניו, אפילו עסקינן בעובדות דומות (ראו ע"פ 10647/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6537/04 לוי ואח' נ' מדינת ישראל – הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (לא פורסם); ע"פ 6510/04 מדינת ישראל נ' עזורי (לא פורסם)). כך, למשל, בית המשפט לא חיווה דעתו, במסגרת בקשת הארכה, באשר לאשמתו של המערער או לגבי סיכוי ההליך העיקרי. כל שהוחלט באותה בקשה הוא שאין מקום לדחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו השיפוטי לאור דחיות קודמות שניתנו.

אשר על כן, הערעור נדחה. ממילא נדחית בקשת המערער להפסקת ההליך בעניינו.