ע"פ 2503/07 מדינת ישראל נ. אדם אלעסם

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 30.6.04, בשעת בוקר מוקדמת, נהג המשיב ברכב בבאר-שבע, ועמו היו חמישה מחבריו. באחד הצמתים הבחין המשיב בניידת משטרתית, ובעקבות כך הוא כיבה את אורות רכבו, ופתח בנסיעה מהירה חרף דרישת השוטרים כי יעצור. במהלך המרדף אחריו חצה המשיב צמתים באור אדום, וסיכן נהגים אחרים שלרוע מזלם נקלעו לנתיב בריחתו. כאשר ניידת משטרה נסעה במקביל לו, הוא נגח בה, וכתוצאה מכך נפגע קלות אחד השוטרים ולניידת נגרם נזק.

בעובדות אלו הודה המשיב במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי, ובעקבות כך הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המשיב ל-6 חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים.

2.

בערעור המונח בפנינו טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי סטה בדרך ענישתו של המשיב במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת, תוך שהוא נותן משקל מכריע לנסיבותיו האישיות ומבכרן על פני שיקולי ההרתעה המתחייבים מתופעת המרדפים הנמשכת, כאשר נהגים נמלטים מאנשי החוק תוך סיכון חיי אדם.

3.

"התופעה בה צעירים חסרי רסן ומנוח נוהגים באופן פרוע בכבישי הנגב, תוך סיכון העושים שימוש בדרך זו, כמו גם סיכון עצמם, הפכה לנפוצה. לנוכח תופעה זו, התגבשה מדיניות ענישה מחמירה בעבירות אלו, מדיניות אשר זכתה לגיבוי של בית המשפט העליון, לפיה בעבירות אלו יש להשית עונשי מאסר לתקופה ממושכת והכל במטרה לגמול לעבריינים אלו כמו גם למגר, או למצער לצמצם, את תופעת האלימות בכבישים". דברים אלה לקוחים מתוך גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן תהינו מה גרם לערכאה קמא ללכת לקראת המשיב דרך כה ארוכה עד כדי גזירתו של עונש הסוטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת. את גישתו זו נימק בית המשפט בכך שמדובר בנאשם צעיר, אשר גדל בסביבה דלה, וחרף זאת הצליח להגיע להישגים ואף השתלב בלימודים אקדמאיים. נוכח כל אלה סברה השופטת המלומדת כי מדובר ב"מקרה יוצא דופן וחריג בנסיבותיו", המצדיק חריגה מרמת הענישה ואיזון שונה בין מטרות הענישה השונות.

4.

לאחר ששקלנו ושבנו ושקלנו את עניינו של המשיב, הגענו למסקנה כי ערעור זה בדין יסודו. אכן, מעלות רבות והישגים נכבדים נזקפים לזכותו של המשיב, אולם גם זאת יש לזכור, שאת העבירה עליה הוא נקרא לתת את הדין הוא ביצע בעת שכבר היה תלמיד מן המניין באוניברסיטה, ללמדך שרכישת השכלה לחוד ונהיגה פרועה בדרכים לחוד. יתרה מכך, דווקא ממי שהשכיל לתעל את חייו לאפיקים חיובים אתה מצפה כי יזהר שבעתיים בשמירת החוק, במיוחד כאשר הפרתו עלולה להיות כרוכה בנזק לאדם ולרכוש, ולעתים אף בתוצאות קטלניות, ולדאבוננו, לא כך נהג המערער. במציאות הקשה בה אנו חיים, כאשר הקטל בדרכים נמשך בכל עוזו והגורם האנושי תורם לכך תרומה מכרעת, שוב אין מנוס מהעדפת האינטרס הציבורי גם בנסיבותיו של משיב מסוג זה הניצב בפנינו.

לפיכך, ולאחר שנתנו את דעתנו לנימוקים לקולא ולהלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו ממצה את הדין עם נאשם, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב על 18 חודשים. יתר חלקיו של גזר הדין, יעמדו בעינם.