ע"פ 2598/10 תאופיק חבשי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערערים, על פי הודאתם, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשלוב עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) וסעיף 335 (א1) לחוק העונשין. בנוסף, הורשע תאופיק חבאשי (להלן: תאופיק) בעבירות של כליאת שווא ואיומים, לפי סעיפים 377 ו-192, בעוד שמוחמד חבשי (להלן: מוחמד) הורשע גם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין. תמציתן של העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה הוא שנואל חבשי (להלן: המתלוננת), בתו של תאופיק, ואחותו של מוחמד,

התגרשה

לפני שנים לא מעטות, ומאז היא גרה בביתם של המערערים. עקב מעמדה בקהילה בה

היא חיה נאסר על המתלוננת לצאת מהבית ללא ליווי, ועל כן משהפרה ביום 1.7.09 את אותו איסור, ביקשו המערערים הסברים ליציאתה ולשובה בשעה מאוחרת.

נראה כי הסבריה של המתלוננת לא הניחו את דעתם של המערערים, והם הגיבו בתקיפתה באלימות רבה, שלא לומר אכזרית. הם הלמו עם אגרופיהם בפניה, ואחר כך הלם בה מוחמד עם מוט עץ בזרועה. בתום התקיפה נדרשה המתלוננת על ידי אחיה לנקות את כתמי הדם שנותרו על הרצפה, ובהמשך אותו לילה פיקח תאופיק על תנועותיה תוך שהוא יושב לידה אוחז ברובה ציד. ביום המחרת עזב תאופיק את חדרה, והוא עשה זאת רק לאחר שאטם את החלונות בברגים. עד לשעות אחר-הצהרים לא התאפשר למתלוננת לפנות לקבל עזרה רפואית, וזו ניתנה לה רק בשעה 16:00 לערך, כאשר היא הצליחה להתקשר לאחד ממכריה שהזעיק את המשטרה. בדיקת המתלוננת העלתה כי נגרמו לה שבר באפה, נפיחות והמטומות בפניה ובזרועה ואודם בעינה השמאלית.

כאמור, המערערים הודו בכל אלה, ולאחר הרשעתם נדון תאופיק ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 3000 ש"ח. מוחמד נדון ל-9 חודשי מאסר, 15 חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 2000 ש"ח.

בערעור שבפנינו המופנה כנגד העונש נטען, כי המתלוננת חטאה בהתנהגות המנוגדת לקודים החברתיים הנוהגים בקהילתה, האוסר על אשה גרושה להתרועע עם אדם זר. עוד נטען, כי המתלוננת נהגה בעורמה כדי להסוות את העדרה מן הבית, ומשאביה הבחין בה יורדת מרכבו של זר הוא דרש ממנה הסבר. נטען, כי המתלוננת השיבה לאביה בלשון מתגרה, ואף טענה כי קיימה יחסים עם הגבר עמו יצאה. עקב כך איבד תאופיק את עשתונותיו ותקף את בתו. עוד נטען, כי אף שתאופיק אטם בברגים את חלונות החדר, היתה המתלוננת יכולה לנוע בבית באופן חופשי, עד שלבסוף הצליחה להתקשר לאותו גבר זר שהזעיק את המשטרה. המערערים סבורים כי אלו הן נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונש, והדבר מתחייב גם מן הסולחה שנעשתה ושמאז לא התרחשו עוד מעשים מסוג זה. המערערים סבורים כי נכון להקל בעונשם גם כדי שלא להפסיק בטרם עת את התכנית הטיפולית-שיקומית בה שולבו.

המערערים שטחו את נימוקיהם בהודעת הערעור בהרחבה רבה, ותוך כך העלו סוגיות שבעובדה להן לא היה זכר בכתב האישום בו הודו. אכן, בא-כוח המשיבה הצהירה בפני בית המשפט המחוזי בישיבתה מיום 5.11.09, כי היא לא תתנגד לכך שבא-כוח המערער "יעלה כל מה שיחפוץ לעניין רקע למעשים, גם אלה שאין להם זכר בחומר הראיות". אולם, בית המשפט אינו כפוף להסכמה זו, ואותו ינחו רק עובדות שהוכחו ולגביהן נקבע ממצא, או עובדות בהן הודו המערערים. לפיכך, לא נוכל לייחס כל משקל לטיעונים לפיהם סירכה המתלוננת את דרכיה ופגעה בקודים של התנהגות המקובלים בקהילתה. אולם גם אם היינו קובעים כי טיעון זה נכון הוא, לא היה בכך כדי לשמש נימוק להקלה בעונש. המתלוננת היא אשה בוגרת, הרשאית לנהל את חייה כהבנתה, וגם אם היתה צריכה לתת את דעתה למנהגים המקובלים בקהילתה, אין בהחלטתה לנהוג אחרת עילה לחבול בה בצורה כה קשה, לכלוא אותה במשך שעות ארוכות ולמנוע ממנה טיפול רפואי. יחד עם זאת, לא נעלמו מעינינו נסיבותיהם האישיות של המערערים, והסולחה שנערכה בין הצדדים. אולם גם נוכח כל אלה אנו סבורים כי העונש שהושת על המערערים הנו מופלג בקולתו, עד שפליאה היא בעינינו מה עילה מצאו המערערים להעמידו לבחינה בפני בית משפט זה ובמסגרת זו אף לרמוז כי הם עלולים לחזור בהם ממה שהתחייבו לו במסגרת הסולחה. בהקשר אחרון זה אין צורך לומר כי כל פגיעה נוספת במתלוננת עלולה לא רק לחדש לשווא את המחלוקת המשפחתית, אלא לגרור את המערערים להליכים נוספים.

הערעור נדחה.

המערערים יתייצבו לשאת במאסרם במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, ביום כ"ה בתשרי התשע"א (03.10.2010) עד לשעה 10:00.