ע"פ 2601/10 אליהו כלפה נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא ת' כתילי ) בת.פ. 139/09 מיום 25.2.2010.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית [לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] וחבלה במזיד (לפי סעיף 413ה לחוק העונשין).

לפי כתב האישום המתוקן, ביום 1.7.2009 הגיע המתלונן, תושב המושב עלמה העוסק בביצוע עבודות עפר, לבצע עבודה עבור אריה עזרא (להלן: עזרא ). המתלונן נהג בטרקטור בשטח המושב עלמה. באותו הזמן הגיעו המבקש ואחיו (להלן: אבי ) לשטח והחלו לבוא בדברים עם המתלונן ו/או עם עזרא. או אז התייצב אבי מול המתלונן, אשר ישב בטרקטור באותה העת, והמבקש התגנב מאחוריו ועלה לטרקטור. המבקש החל לתקוף את המתלונן וסטר בחוזקה לפניו, באופן שגרם למתלונן לאבד שליטה על הטרקטור. אבי השליך אבן לעבר פניו של המתלונן וגרם לו לחבלה חמורה ובהמשך הצטרף אליו המבקש והשניים המשיכו ורגמו את המתלונן באבנים. כתוצאה ממעשים אלו איבד המתלונן את הכרתו, שיניו נפגעו וחלקן נעקרו, נגרמה לו תזוזה של שיניים, חשש לשבר בעצם הלסת התחתונה והוא אף נפגע בגבו. בנוסף, נופצה השמשה האחורית של הטרקטור.

2.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן שפורטו לעיל והורשע בעבירות שיוחסו לו במסגרתו. עוד הוסכם כי הצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. בא-כוח המבקש טען כי מכיוון שחלקו של המבקש במעשים הינו מינורי וזעום יש להסתפק בהטלת מאסר מותנה, נוסף להיותו נתון תחת פיקוח שירות המבחן לתקופה ארוכה וממושכת. המשיבה טענה מנגד כי יש לגזור על המבקש עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי למתלונן וקנס.

3.

לאחר שהתקבל תסקיר מבחן בעניינו של העורר, נשמעה עדותו של המתלונן ונשמעו טיעוני הצדדים קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי יש להשית על המבקש 20 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור מיום שחרורו ממאסר על כל אחת מן העבירות בהן הורשע או על כל עבירת אלימות אחרת, למעט עבירת איום. עוד חויב המבקש, ביחד ולחוד עם אבי, לפצות את המתלונן בסך של 10,000 ש"ח וכן בתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח.

לבקשת בא כוח המבקש הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע גזר הדין, ככל שזה מתייחס לרכיב המאסר בפועל. עיכוב הביצוע הותנה בהפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 20,000 ש"ח. כן הורה בית המשפט למבקש להתייצב מידי יום ראשון בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו.

4.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ובמקביל הוגשה הבקשה שלפניי. במסגרת הבקשה טוען המבקש – באמצעות בא-כוחו, עו"ד בכר יאסין – כי סיכויי הערעור להתקבל הינם גבוהים זאת נוכח "חוסר המידתיות והעדר השוויוניות בהם לוקה גזר הדין". לדבריו, בית המשפט המחוזי טעה עת השית עליו ועל אבי עונשים זהים, למרות חלקם השונה במעשים. לטענת המבקש, חלקו שלו במעשים היה מינורי ואילו חלקו של אבי היה החלק העיקרי, והוא אף הורשע בביצוע עבירות חמורת הרבה יותר.

לטענת המבקש יש לקבל את בקשתו וזאת נוכח תקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה עליו, שאם לא כן, קיים סיכוי של ממש כי תקופת המאסר הנ"ל תחלוף לפני שישמע ערעורו. בנוסף טוען המבקש כי יש להתייחס לכך שבמהלך כל ההליך המשפטי שהתנהל בעניינו הוא התנהל חופשי ושוחרר לא כל תנאים מגבילים. לדבריו הוא הופיע לכל הדיונים שהתקיימו בעניינו כך שאין כל חשש שלא יתייצב לריצוי עונשו במועד שייקבע לכך על ידי בית משפט זה והתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעיכוב ביצוע אף מבטיחים זאת.

המבקש טוען כי הוא הביע חרטה מעומק הלב על מעשיו והתנצל על כך בפני המתלונן. לדבריו גם בכך יש כדי להצדיק את דחיית ריצוי מאסרו עד להכרעה בערעור. המבקש מציין את נסיבותיו האישיות, את היותו נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים – בגילאים שנה וחצי עד חמש – ואת העובדה שהוא המפרנס היחידי למשפחתו. בנוסף מציין המבקש כי אבי, אחיו, החל בריצוי עונש המאסר שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי ולפיכך הוא היחיד הדואג כעת להוריו, למצבם הכלכלי ולמשק המשפחתי.

לסיום טוען המבקש כי העבירות בהן הורשע, מבלי להקל ראש בחומרתן, אינן מעידות על מסוכנות יתרה מצידו וכי לא נשקפת כל סכנה לשלום הציבור אם תתקבל בקשתו.

5.

המשיבה – באמצעות בא-כוחה, עו"ד זיו אריאלי – טענה כי למרות שמדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית ולמרות שהמבקש לא היה נתון במעצר מאחורי סורג ובריח עת ניתן גזר הדין בעניינו, יש לדחות את הבקשה. לטענתה, יש להתחשב בכך שערעורו של המבקש מופנה אך כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בסיכויי הערעור שלדבריה אינם גבוהים במיוחד ובשיקול המכריע לפי טענתה והוא חומרת העבירה. לדברי המשיבה, מעשיו של המבקש נמצאים ברף הגבוה של מעשי האלימות, לאחר שהוא ואבי כמעט וביצעו לינץ' במתלונן, דבר שגרם לאחרון לנזקים פיזיים ונפשיים קשים, כפי שניתן ללמוד מגזר הדין. המשיבה מבקשת להתייחס גם לעברו הפלילי של המבקש, שהורשע בשנים 1999 ו-2002 בשלוש עבירות: ניסיון לחבלה חמורה, ירייה מנשק חם באזור מגורים ואיומים. בנוסף טוענת המשיבה כי מתסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש עולה כי זה לקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו, ולטענתה בנסיבות אלה העובדה שמדובר בעונש מאסר קצר יחסית אינה מספיקה בכדי לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה

6.

הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. השאלה אימתי יעכב בית המשפט את עונש מאסר בפועל שהוטל על נאשם עד להכרעה בערעורו נבחנה על ידי בית משפט זה במסגרת ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2)241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ). ב עניין שוורץ נקבע כי בעת שקילת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על בית המשפט להתחשב בשיקולים הבאים, שאינם מהווים רשימה סגורה: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של המבקש; והאם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין [ראו, בין היתר: ע"פ 2300/08 אברהמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.2008); ע"פ 6079/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.2009)]

7.

סבורני כי יישום קריטריונים אלו בנסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה כי הבקשה דנן נופלת בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם מורה בית המשפט על עיכוב ביצוע עונש מאסר.

אכן, מעשיו של המבקש הינם חמורים ביותר, ואיני יכול לקבל את הטענה שעלתה בדיון לפניי לפיה חלקו של המבקש מסתכם "במתן סטירה למתלונן". כזכור, במסגרת הסדר הטיעון הודה המבקש בעובדות כתב האישום לפיהן הוא רגם את המתלונן באבנים ביחד עם אחיו וסטר למתלונן באופן שגרם לאחרון לאבד שליטה על הטרקטור עליו נהג. לא ניתן להקל ראש במעשים אלו, בייחוד לא בתקופה זו כאשר האלימות פושה במחוזותינו. כמו כן לא נעלם מעיניי עברו הפלילי של המבקש והעובדה שסיכויי הערעור שהוגש על ידו אינם נראים גבוהים במיוחד, זאת נוכח הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בגזר הדין שהושת על נאשם על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים [ראו, למשל: ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2009)]. על פניו נראה כי אין המדובר באותם המקרים שכן המבקש הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, כאשר העונש המקסימלי בגינה עומד על שש שנות מאסר ועבירה של חבלה במזיד, אשר העונש המקסימלי בגינה עומד על חמש שנות מאסר.

יחד עם זאת, איני יכול להתעלם בנסיבות המקרה דנן מתקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה על המבקש ואשר עומדת, בניכוי ימי המעצר, על כ-11 חודשי מאסר.

לפיכך, ריצוי מיידי של עונש המאסר עלול לייתר את הערעור שהוגש על ידי המבקש, ובכך לגזול ממנו הלכה למעשה את אפשרותו לממש את זכות הערעור [ עניין שוורץ , עמוד 271]. בנוסף, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שאלה פורטו במסגרת הבקשה, ובהיותו המפרנס היחיד של משפחתו הגרעינית ושל הוריו ובעיקר בעובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון לשחרר את המבקש ממעצר מאחורי סורג ובריח במהלך משפטו, וזאת ללא כל תנאים מגבילים.

8.

אשר על כן, הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ידו. התנאים המגבילים שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש במסגרת החלטתו לעיכוב ביצוע גזר הדין מיום 25.2.2010, יעמדו בתוקפם עד להחלטה אחרת.