ע"פ 2618-23 ע"פ 2618-23

1.המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של סחר בנשק, עבירה לפי סעיף 144(ב2) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת נשק והובלתו, עבירה לפי סעיף 144(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין (מקרה אחד); ונשיאת נשק והובלתו, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין (שני מקרים).

על המערער נגזרו, בין היתר, 56 חודשי מאסר בפועל וקנס של 40,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו.

2.הערעור שלפנינו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בתום שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל המערער המלצת בית המשפט וחזר בו מערעורו על הכרעת הדין. המערער טען, בין היתר, כנגד חומרת גזר הדין בהתחשב בכך שהמערער הוא בחור צעיר, שהיה כבן 19 בעת ביצוע העבירות בשנת 2016; ללא עבר פלילי; כי העבירות בוצעו תוך כשבועיים; כי חלף זמן רב מעת ביצוע העבירות; וכי שניים משותפיו לאישומים נדונו לתקופות מאסר של 42 חודשים וקנס של 20,000 ₪.

3.העובדות הצריכות לעניין פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואיני רואה לחזור עליהן. בתמצית שבתמצית, הרשעתו של המערער באה בעקבות פעולת סוכן משטרתי, כתב האישום כלל שמונה אישומים שמתוכם יוחסה למערער מעורבות בשלושה מקרים של סחר בנשק ונשיאה והובלה של נשק (האישומים השני, השלישי והרביעי).

4.לא מצאנו ממש בערעור על גזר הדין. שותפיו של המערער הגיעו להסדר טיעון, שבמסגרתו הומרו גם חלק מהעבירות לעבירות קלות יותר, כך שאין להקיש מעניינם לעניינו של המערער. המערער ניהל משפטו עד תום, לטעמנו, כמעט הגנת סרק; החליף חמישה סניגורים במהלך הדרך; חזר בו מהודאתו ולאחר מכן חזר בו מהסדר דיוני וגרם להתארכות המשפט הרבה מעבר למידה הראויה; וכפי שציין בית משפט קמא בגזר הדין את "עיקר חלוף הזמן יש לזקוף לחובת הנאשם". משכך, גם אם אין מקום להחמיר עם המערער על עצם ניהול המשפט ודרך ניהולו, ברי כי אין מקום להקל עמו בהשוואה לשותפיו. ולבסוף, ולא אחרון בחשיבותו, חלקו של המערער דומיננטי יותר משותפיו, בהיותו הספק המרכזי של כלי הנשק ומשהורשע בשלוש עבירות של סחר בנשק ונשיאת נשק. על רקע כל אלה, בהיעדר המלצה שיקומית בעניינו של המערער, ולנוכח מדיניות ההחמרה בעבירות נשק, הרי שהעונש שהושת על המערער בוודאי שאינו חורג מרף הענישה הנוהג ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

5.סוף דבר שהערעור נדחה על כל רכיביו.