ע"פ 2652/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד שנת 1976, הנו דודה של קטינה, ילידת שנת 1990. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בשני מועדים בשנת 2000 ביצע המערער עבירות מין באחייניתו. במקרה האחד הוא שכב על הקטינה, וחרף התנגדותה ומחאותיה, נגע בחזה ובישבנה. על התנהגות דומה חזר המערער לאחר כחודש. הפעם הוא אחז בקטינה, הפשיטה מבגדיה, ולאחר שהתפשט גם הוא, ניסה לבעול אותה. המערער הודה בכל אלה, בעצמו ובאמצעות בא-כוחו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, וניסיון אינוס, עבירות לפי סעיפים 351(ג)(1) ו-351(א), בנסיבותיו של סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, ולאחר הגשתו של תסקיר מבחן, נדון המערער ל-6 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הקטינה בסכום של 25 אלף ש"ח.

בערעור המופנה כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה, תוך שהוא חורג מרמת הענישה המקובלת, ובהתעלמו מנתונים להם היה צריך לתת משקל יתר, וביניהם אלה: המערער הנו אדם צעיר, שלמעט העבירות בהן חטא, עברו נקי מהרשעות; נסיבות חייו לא היו פשוטות, וחרף זאת הצליח להתמיד בלימודים ולסיים שרות מלא בצה"ל; מאז בוצעו העבירות חלפו שנים רבות בהן לא חזר המערער לסורו; הוא הודה, הביע חרטה, ואף הקטינה מקיימת עמו קשר ונעזרת בו; מצבה הנפשי הבעייתי של הקטינה אינו תולדה של מעשיו של המערער בלבד, אלא גם של בנסיבות משפחתיות אחרות. נוכח האמור, סבור בא-כוח המערער, כי נכון היה עושה בית המשפט המחוזי לו נעתר להצעת שרות המבחן לנסות לשלב את המערער בהליך טיפולי, ממנו היה עשוי גם הצבור להפיק תועלת.

אכן, צודק בא-כוח המערער בטענתו כי מצוקותיה של הקטינה לא החלו כתוצאה ממעשיו של המערער, ולכן אין לתלות בו את מלוא האשם למצבה הנפשי. אולם, גם זאת יש לזכור, אותן מצוקות מהן סבלה הקטינה הביאו אותה לבלות שעות רבות בבית סבתה, שם התגורר המערער, ואת המצב הזה הוא ניצל כדי לתת פורקן ליצריו במי שככל הנראה היתה בעיניו קורבן קל וזמין. זו התנהגות קשה, שאין ספק כי הוסיפה צלקות למצבה הנפשי הבעייתי ממילא של הקטינה, וחמורה שבעתיים היא העובדה שמבצעם של המעשים הוא אדם שהיה מצווה להגן עליה ולא להפוך אותה קורבן לסטייתו.

אכן, נראה כי המערער זקוק לטיפול, אולם נוכח העובדה שבעת ביצוע המעשים היה בן 23, אתה מצפה כי הוא יקדים תרופה לסטייתו, ולא יפנה להליך הטיפולי רק כאשר חרב הדין מונפת מעל לראשו. לפיכך, נכון היה להשית עליו עונש של כליאה, וככל שיידרש לו תהליך טיפולי, מותר להניח שיוכל לקבלו במסגרת בית הסוהר.

העולה מהאמור הוא, שגם לאחר שנתנו את דעתנו לנימוקי הערעור שבכתב ולטיעון על-פה, לא מצאנו כי הוכחה עילה לשנות מן העונש, ומכאן החלטנו לדחות את הערעור.