ע"פ 2725/14 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל של 3 שנים, שהושת על המבקש בגזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 31014-05-13 (כב' השופטים ב' אזולאי, נ' זלצובר וי' רז ).

2.

המבקש הורשע על פי הודאתו בביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב)(3) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הודאתו ניתנה במסגרת הסדר טיעון אשר כלל את תיקון כתב האישום שהוגש נגדו ולא התייחס לעניין העונש. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 9.5.2013 בסמוך לשעה 3:00 המבקש, יליד 23.8.1995 ואדם נוסף

פנו אל המתלוננת, אשר אינה מוכרת להם, בעודה הולכת לבדה ברחוב. המתלוננת התעלמה מפנייתם והמשיכה בדרכה. כאשר הבחינה כי הם ממשיכים ללכת אחריה הגבירה את קצב הליכתה עד לכדי ריצה, והשניים החלו לרדוף אחריה. המבקש תפס בידה של המתלוננת, נגע בחזה, קרע את חולצתה והמשיך לגעת בגופה. המתלוננת ניסתה להיאבק במבקש, אך זה הפילה אל הכביש והמשיך במעשיו. המבקש חדל ממעשיו ונמלט מהמקום רק כאשר הבחין בנעשה נהג מונית אשר הבהב באורות רכבו לכיוונו של המבקש.

3.

בעניינו של המבקש, שהיה קטין בעת ביצוע המעשה, כבן 17 ותשעה חודשים, הוזמן תסקיר אשר המליץ שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המבקש ביום 17.3.2014 והשית עליו שלוש שנות מאסר בפועל (בניכוי 19 ימי מעצרו), שנת מאסר על תנאי לבל יעבור במהלך שלוש שנים עבירה מסוג פשע לפי חוק העונשין ופיצוי למתלוננת על סך 20,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין ולצידו הבקשה שלפניי. ביחס לרכיב המאסר בפועל, בית המשפט המחוזי קבע כי הוא יעוכב עד ליום 4.5.2014 לצורך הגשת הערעור, בכפוף להמשך שמירה על תנאי השחרור בהם היה מצוי עד למתן גזר הדין, חיוב המבקש בהפקדה כספית, חתימת ערב צד ג', התייצבות לרישום בתחנת משטרה פעמיים בשבוע ואיסור יציאתו מן הארץ.

4.

בבקשה שלפניי מתמקד בא כוח המבקש בסיכויי הערעור, הגבוהים לטענתו לנוכח סטיית בית המשפט המחוזי מהמלצת שירות המבחן. לטענתו, לא ניתן משקל ראוי להיות המבקש קטין בעת ביצוע העבירה

ולשיקולי השיקום הקיימים בעניינם של מבצעי עבירה קטינים ככלל, ובעניינו של המבקש בפרט. זאת משום שלגביו נטען כי עבר הליך שיקום והביע חרטה. לפיכך, טוען הוא כי קיים סיכוי של ממש שבית משפט זה יבטל את רכיב המאסר בפועל אשר הושת על המבקש. כמו כן, נטען כי יש להעניק חשיבות לכך שהמבקש כיבד את התנאים המגבילים של שחרורו לאורך מרבית תקופת משפטו, ולעיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. בדיון שהתקיים לפניי הוסיף וטען בא כוח המבקש כי המעשה המתואר אינו מצוי במדרג החומרה הגבוה, וחומרתו נובעת מהחבלות שנגרמו למתלוננת כתוצאה ממאבקה במבקש.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה שלפניי הינה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש. עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי נועד לצורך התארגנות והגשת הערעור. משכך, אין בהחלטה זו כדי להשפיע על הבקשה שלפניי. בעניין זה יש לבחון את נסיבות העניין על פי המבחנים שנקבעו בהלכת שוורץ

(ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 241, 282-277 (2000)). המקרה שלפניי אינו נכנס לגדרי מבחנים אלו. ראשית, מבלי להביע עמדה לגופו של הערעור, קשה לקבל את טענת בא כוח המבקש לפיה אין מדובר במעשה חמור. בענייננו המעשה בוצע כלפי אישה זרה, תוך הפעלת אלימות, ונפסק רק בזכות התערבות אדם זר שהגיע למקום. שנית, המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום, והערעור שהוגש הוא על גזר הדין בלבד. שלישית,

אמנם נקבע בעניין שוורץ כי ניתן להתחשב בעברו הפלילי של הנידון ובהתנהגותו במהלך המשפט, אך נקבע ששיקול זה אינו עומד לבדו, אלא אך כחלק ממכלול השיקולים. על כן, אין די בעברו הנקי של המבקש ובכך שלא הפר את תנאי השחרור עד כה על מנת להצדיק את עיכוב ביצוע עונשו. רביעית,

אף אם בית המשפט הדן בערעור יתערב בגזר הדין, על פני הדברים הסיכויים לביטול גורף של עונש המאסר בפועל מאחורי סורג ובריח אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. על פי הלכת שוורץ , יש לשקול את יעילות מנגנון המשפט הפלילי, לרבות זאת שהעונש שנגזר על נאשם ירוצה בסמוך למתן גזר הדין, אל מול שקילת השמירה על זכויות הנאשם גם בהליכי ערעור. במתח בין השניים, ובנסיבות המקרה הקונקרטי שלפניי, נראה כי דין הבקשה להידחות.

6.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל בתאריך 12.5.2014 בשעה 10:00 בבית הכלא דקל שבבאר שבע.