ע"פ 275/14 יהושע בן מיור נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט נ '

אדריס ) מיום 7.11.2013

שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 26720-07-11.

2.

בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט נ '

אדריס ) הרשיע את המערער בביצוע מספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בעקבות ההרשעה נגזר דינו של המערער. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין. במסגרת הערעור, הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה הדיון יוחזר לבית משפט קמא, שם יתאפשר להם להביא ראיות נוספות עליהן הוסכם. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין (ע"פ 2181-06-13, כבוד השופטים א '

הלמן, א ' קולה ו י '

בן חמו ). בעקבות כך, הוחזר ההליך לבית משפט השלום בנצרת לשמיעת הראיות. בשלב זה, ביקש המערער מבית משפט השלום בנצרת לפסול עצמו מלדון בעניינו. יצויין, כי בא כוחו של המערער המייצג אותו בבית משפט השלום לא ייצג אותו בבקשת הפסלות. במסגרת הבקשה, טען המערער כי בפסק-דינו המקורי של בית המשפט, קבע השופט קביעות נחרצות ביחס להתנהלות המערער ולאמינותו, באופן שמעורר חשש ממשי כי דעתו נעולה ביחס למערער, או למצער מהווה פגיעה במראית פני הצדק. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענה כי היא עומדת בסתירה להסכמה בין הצדדים. לדבריה, מבקש למעשה המערער לבטל את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, ובמצב זה יש לדון מחדש בערעור המקורי ולבטל את הסכמת הצדדים. לגופו של עניין הוסיפה המשיבה כי החזרת הליכים לבית משפט קמא לצורך השלמת ראיות הינה עניין שבשגרה, שאינו מקים כל עילת פסלות. לשם השלמת התמונה, יצויין כי המערער אף הגיש לבית משפט זה בקשה לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר נתן תוקף לפשרה בין הצדדים. בקשה זו נדחתה תוך קביעה כי יש להמתין לסיום ההליכים בעניינו של המערער (רע"פ 6529/13).

3.

ביום 7.11.2013 דחה בית משפט השלום בנצרת את בקשת הפסלות. הוא קבע כי המערער לא הביא כל ראיה ולפיה מתקיים חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. המערער לא הסביר מדוע עמדת בית המשפט ננעלה ביחס להמשך ניהול התיק ושמיעת הראיות החדשות. עצם קיומה של הכרעת דין, ובכלל זאת קביעות אודות מהימנותו של המערער, אינה מהווה עילת פסילה. בית המשפט הדגיש כי ערכאת הערעור הנחתה להחזיר את התיק לידי בית המשפט, וחזקה עליה כי הייתה מורה אחרת לוּ הייתה סבורה שיש להחליף את המותב. לבסוף, ציין בית המשפט כי לאחר שמיעת העדויות הנוספות ישקול את קביעותיו מחדש, וכי יכול הוא לשנות מהחלטתו הקודמת. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. במסגרת הערעור, חזר המערער על טענותיו מבקשת הפסלות. הוא ציין כי בהחלטתו, נמנע בית המשפט מלקבוע כי דעתו לא ננעלה, וכי הוא מסוגל לשנות מהכרעת דינו. המערער הדגיש כי גם במקרה שבו אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, הימנעותו של בית המשפט מלקבוע כי הוא נכון לאפשרות שישנה את דעתו, פוגעת במראית פני הצדק.

4.

דין הערעור להידחות. לעתים ערכאת הערעור מחזירה את הדיון בתיק לערכאה הדיונית, אשר קבעה בו ממצאים עובדתיים והכריעה בו. החזרת התיק לבית משפט קמא אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 1648/13 עמרם נ '

מדינת ישראל (7.3.2013); ע"א 9696/02 קנול נ ' עזבון המנוח משה ישי ז"ל (18.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 273-272 (2006)). ברי כי לשופט אשר דן בהליך שהוחזר אליו על ידי ערכאת הערעור יש דעה על המתרחש בתיק. זאת בפרט לאחר שנדרש להכריע את הדין ולבטא את עמדתו. ואולם, אין בכך כדי לשלול את יכולתו של בית המשפט לבדוק מחדש את עמדתו, במיוחד במקרים בהם מוצגות בפניו ראיות חדשות. במקרים מסוג זה יש לבדוק האם עולה חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים, באופן אשר ישלול את יכולתו של בית המשפט לבחון את עניינו של המערער בנפש חפצה. בענייננו, בית המשפט המחוזי לא ביטל את הקביעות העובדתיות של פסק-הדין ולא קבע כי התיק יוחזר למותב אחר מאשר המותב המקורי שדן בו. יש אף לזכור כי בעלי הדין הגיעו להסכמה, במסגרת הערעור, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום. אין בהסכמה דבר לעניין העברת ההליך לשופט אחר. דומה שבמקרה מעין זה אין מקום לפסילה של השופט, כאשר הנושא לא עלה כלל בגדר ההסכמה. זאת ועוד, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס לעדותו והתנהלותו של המערער במסגרת ההליך, אינן מצביעות כשלעצמן על חשש כי בית המשפט לא יוכל לשמוע בנפש חפצה את הראיות הנוספות ולבחון את השפעתן על הכרעתו. יצויין, כי בניגוד לטענת המבקש, בהחלטתו בבקשת הפסלות ציין בית המשפט במפורש כי לאחר שמיעת הראיות ישקול את קביעותיו מחדש.

5.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.