ע"פ 1648/13 ציון עמרם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בבית-שאן (כבוד השופטת א' דחלה-שרקאוי ) מיום 26.2.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בתו"ח 56083-01-11.

2.

נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בבית-שאן כתב אישום, המייחס לו עבירות שונות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. המערער הורשע בעבירות אלו על פי הודאתו, וביום 27.3.2012 ניתן בעניינו גזר דין, שבגדרו הוטלו על המערער מספר עונשים, ובהם עונש מאסר בפועל. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 10.10.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור על גזר הדין מהטעם שעונש המאסר הוטל על המערער שלא בנוכחותו, והחזיר את הדיון לבית משפט השלום לשם שמיעה חוזרת של הטיעונים לעונש. יוער, כי טעם זה הועלה מיוזמת בית המשפט, ולא הועלה על ידי הצדדים. אוסיף, כי הפרקליט שמייצג כיום את המערער לא ייצגו בהליך בבית משפט השלום.

ביום 26.2.2013, המועד בו נקבע הדיון המחודש לטיעונים לעונש, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. לטענת המערער, העובדה שבית המשפט גזר את דינו בעבר מלמדת על כך שדעתו "ננעלה", וכי יקשה עליו להיות פתוח לשכנוע בשמעו את הטיעונים לעונש. המערער הוסיף כי המשך הדיון בפני כבוד השופטת דחלה-שרקאוי יפגע באמון הציבור בבית המשפט.

באת כוח המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות. לטענתה, העלאת טענת הפסלות היא ניסיון נוסף של המערער לבחור מותב אחר. בנוסף, ציינה המשיבה כי המערער העלה טענות פסלות שונות אף בפני בית המשפט המחוזי, וכי האחרון דחה אותן בקובעו שאין ממש בטענות המערער בנוגע להתנהלות כבוד השופטת דחלה-שרקאוי .

3.

ביום 26.2.2013, היום בו נתבקש בית משפט השלום לפסול עצמו, דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי המשמעות של פסילה במקרה כזה תהא שבכל מצב בו יוחזר תיק מערכאת ערעור לערכאה הדיונית, יידרש המותב בערכאה הדיונית לפסול עצמו. עוד ציין בית המשפט כי הסיבה לביטול גזר הדין בבית המשפט המחוזי הייתה אך ורק אי נוכחותו של המערער בבית המשפט עת שניתן גזר דינו.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, והדגיש כי מגזר הדין המפורט והמנומק עולה בבירור כי בית המשפט גיבש דעה בעניינו. לשיטת המערער, בית המשפט נקט כלפיו גישה מחמירה, ובמצב זה לא יוכל בית המשפט להיות פתוח לשכנוע ולשקול מחדש את עמדתו כאשר ישמע את טיעוניו.

5.

דין הערעור להידחות. לעתים מחזירה ערכאת הערעור את הדיון בתיק מסוים לערכאה הדיונית אשר דנה בתיק, קבעה בו ממצאים עובדתיים, ואף הכריעה בו. החזרת התיק אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 7724/02 צבי נ' מדינת ישראל (3.10.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 273-272 (2006)). זאת, בפרט כאשר ערכאת הערעור לא קובעת כי התיק יוחזר למותב אחר מהמותב המקורי אשר דן בו (ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום , פ"ד מא (1) 660 (1987)). במקרה הנדון לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא קבע שהתיק יוחזר למותב אחר, אלא אף קבע במפורש כי לא מצא פגם בהתנהלות בית משפט השלום אשר דן בתיק.

במקרים מסוג זה יש לבחון אפוא את פסק דינה של הערכאה הדיונית ואת יתר הנסיבות ולהעריך האם עולה ממנו חשש ממשי למשוא פנים (בג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נה (3) 734, 747-746 (2001)). עיון בגזר דינו של בית משפט השלום אינו מלמד כי "ננעלה" דעתו וכי לא יהא פתוח לשכנוע כאשר יועלו בפניו שוב הטיעונים לעונש, וזאת על אף העובדה שבגלגול הראשון שמע טיעונים לעונש מפי הצדדים. עוד יצוין כי הסיבה להחזרת הדיון לבית משפט השלום הייתה שגזר הדין ניתן בהיעדרו של המערער, ולא נוכח פגם בשיקוליו של בית משפט השלום בגזירת הדין. מובן, כי לאחר מתן גזר הדין החדש בבית משפט השלום, יוכל המערער לערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי.

יוער, כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט גיבש דעתו ביחס אליו, אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007)).

6.

סיכומם של דברים, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". נוכח האמור לעיל, אין הערעור מגלה עילה ליצירת חשש למשוא פנים בניהול המשפט.

7.

הערעור נדחה אפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.