בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4300/16
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המערער:
פריג אל בדוי מחמוד
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה תל אביב-יפו מיום 25.05.2016 ב-תת"ע 9838-10-10 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' פראג לבוא
בשם המערער: עו"ד אנואר פריג
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (השופטת נ'
פראג לבוא ) מיום 25.5.2016 שלא לפסול עצמו מלדון ב-תת"ע 9838-10-10.
1.
נגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של הרשאה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לכך לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וכן של מתן אפשרות לאדם לנהוג ברכב מנועי ללא פוליסה בת-תוקף לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. ביום 7.5.2012 התקיימה ישיבת הוכחות שבה נשמעו עדי התביעה. לאחר מכן נקבעו מספר ישיבות לשמיעת ראיות ההגנה, אולם מאחר שהעדה מטעם ההגנה לא אותרה, ומכיוון שהתביעה עמדה על כך שכל עדי ההגנה יישמעו במועד אחד, לא נשמעה ההגנה כלל. לישיבה ביום 3.9.2012 התייצבו המערער ובא כוחו לדיון, אך עזבו את האולם טרם סיומו. המערער זומן על ידי מזכירות בית המשפט לישיבה נוספת ביום 27.12.2012 אף שאישור מסירת הזימון לא נסרק למערכת. מכל מקום, המערער ובא כוחו לא התייצבו לדיון. במועד זה, קבעה השופטת פראג לבוא כי על פי האמור בסעיף 240 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יש לראות באי התייצבותו של המערער משום הודאה בעובדות כתב האישום, והרשיעה את המערער בעבירות שיוחסו לו, על יסוד ראיות התביעה. באותו מועד גם נגזר דינו של המערער, והושתו עליו פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, פסילת רישיון על תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח.
המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 14.2.2013 ציין בית המשפט המחוזי כי ישנו חשש שהמדובר בהרשעה בלתי צודקת, לנוכח הסיכוי ששמיעת ראיות ההגנה תוביל לזיכויו של המערער. בשל החשש האמור, בוטל פסק דינה של השופטת פראג לבוא , והתיק הושב אליה להמשך שמיעת הראיות. בשל תקלה לא ברורה התעכב המשך הטיפול בתיק בבית משפט השלום במשך כשלוש שנים, עד שהתחדש בחודש מאי 2016. מכל מקום, בדיון ביום 25.5.2016 ביקש בא כוח המערער כי השופטת תפסול עצמה מלדון בתיק, מכיוון שהיא כבר הכריעה וגזרה את דינו של המערער, כל זאת בהעדר הגנה. המשיבה טענה מנגד כי היא אינה רואה כל מניעה לכך שהשופטת תמשיך לדון בתיק. השופטת דחתה את בקשת הפסלות בהחלטה מנומקת. מכאן הערעור שלפניי.
2.
המערער העלה תחילה שורה של טענות בנוגע להתנהלותה של השופטת עוד במהלך גלגולו הראשון של התיק, טענות שאין מקום להעלותן עתה, בשלב שבו מצוי התיק. טענתו המרכזית של המערער היא כי מתעורר חשש שהכרעתה הקודמת של השופטת בתיק תשפיע על הדיון הנוכחי. כמו כן טען המערער כי השופטת הטילה עליו עונש חריג ביותר, כי חל שיהוי של שלוש שנים בטיפול בתיק וזאת במחדל של בית המשפט, וכי השופטת גילתה כלפי בא כוחו תוקפנות במהלך הדיון. הצטברות הנסיבות, טען המערער, יוצרת חשש ממשי למשוא פנים.
3.
לאחר שעיינתי בטענות המערער, ובחומרים שעליהם הסתמך בערעורו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
4.
כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. הסוגיה המרכזית שמעורר הערעור נוגעת להשבתו של הדיון לשופטת שכבר הכריעה בתיק. אולם, בפסיקה נקבע לא פעם כי השבת תיק לערכאה דיונית שכבר קבעה בו מממצאים ואף הכריעה בו, אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות (וראו, למשל: ע"פ 1726/10 כהן נ' מדינת ישראל
(6.4.2010); 1350/06 אלביליה נ' מדינת ישראל
(21.3.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 273-272 (2006)). כך בפרט כאשר ערכאת הערעור לא קבעה כי התיק יושב למותב אחר (ע"פ 1648/13 עמרם נ' מדינת ישראל (7.3.2013)).
בענייננו, בית המשפט המחוזי השיב את התיק אל השופטת כדי שתשמע ראיות נוספות, ולא הורה על החלפת המותב. עיון בהכרעה הקודמת מיום 27.12.2012 אינו מגלה קביעה חד משמעית כזו שיקשה על השופטת לשוב בה ממנה, וגם המערער לא הצביע על קביעה או התבטאות כזאת. ההכרעה התבססה על ראיות התביעה – ומולן עמדה באותה שעה רק טענת בא כוח המערער שלא גובתה בכל ראיה. השופטת קבעה כי טענת בא כוח המערער נסתרה בעדות מטעם התביעה, אך לא קבעה ממצאים בנוגע למהימנותה או טיבה של עדות זו. יש לצפות אפוא, כי אם יביא כעת המערער ראיות מטעמו, תבחן אותן השופטת בלב פתוח וללא דעה קדומה. לבסוף, גם בזמן הרב שעבר מאז קבלה השופטת את הכרעתה הקודמת, יש כדי לשכך את החשש שהיא התקבעה בדעתה.
5.
סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.
ניתן
היום, כ"ב באייר התשע"ו (30.5.2016).
ה
נ ש י א ה