ע"פ 2769/11 מחמוד חאמד נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונשי מאסר שנגזרו על המבקשים על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 105/10 (כב' השופט א' כהן) ביום 14.02.11, וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגישו על גזר הדין.

1.

על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקשים לבית המשפט המחוזי, המתלונן הגיע אל עסקו הפרטי וניסה לפתוח את דלתות המקום אך לא הצליח משום שבחורי המנעולים היו חתיכות עץ. לפתע הגיעו המבקשים למקום יחד עם אחרים כשהם רעולי פנים ותקפו את המתלונן כשבידיהם סכינים ואלות. המבקש 1 חבט בחוזקה בראשו של המתלונן באמצעות אלה, אשר נשברה על ראשו של המתלונן. המבקש 2 דקר את המתלונן בסכין. כתוצאה ממעשי המבקשים נגרמו למתלונן שתי דקירות ברגל שמאל, דקירה באמה השמאלית וכן נגרמה לו חבלה בראשו.

2.

המבקשים, אשר כפרו במיוחס להם, הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהכרעת דינו דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לזכותם מחמת טענת "הגנה מן הצדק". המבקשים טענו להפלייתם, באשר נגד המתלונן הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי, בגין אירוע דומה בו תקף את המבקשים בסכין מטבח בעלת להב ארוך. בית המשפט קבע כי נסיבות האירוע בו תקף המתלונן את המבקשים הינן שונות מנסיבות האירוע דנן, ולכן הן הצדיקו אישומים בעבירות שונות. לגופו של עניין, התרשם בית המשפט כי גרסתו של המתלונן מהימנה וכי נמצאו לה חיזוקים שונים בחומר הראיות, בעוד שגרסאות המבקשים לוקות בחוסר עקביות באופן המלמד כי אינם דוברי אמת.

3.

ביום 14.02.11 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המבקשים ל-18 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי, בו לא ישאו אלא אם יורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בתקופה של שנתיים מיום שחרורם והשית על כל אחד מהם פיצוי לטובת המתלונן בסך של 5,000 ש"ח. בטיעוניו לעונש, הסב ב"כ המבקשים את תשומת ליבו של בית המשפט לכך שבמסגרת ההליך שהתנהל נגד המתלונן בבית משפט השלום בגין תקיפת המבקשים, הורשע זה במסגרתו של הסדר טיעון ונדון לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אין להתעלם בקביעת עונשם של המבקשים מגזר הדין המקל שהוטל על המתלונן, הגם שגובש במסגרתו של הסדר טיעון. בנוסף, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי עברם של המבקשים נקי וזהו מאסרם הראשון. מנגד, ציין בית המשפט את הצורך להילחם בתופעת "תת-תרבות הסכין" על ידי ענישה מרתיעה. יצוין כי בתסקירים שהוגשו בעניינם של המבקשים, נמנע שירות המבחן מהמלצה ביחס לשניהם, אך ציין כי יש להתחשב בגילו הצעיר של המבקש 1.

4.

במעמד מתן גזר הדין, דחה בית המשפט המחוזי את ריצוי עונש המאסר ב-45 יום לצורך הגשת ערעור לבית המשפט העליון, וזאת לבקשת ב"כ המבקשים. עוד נקבע כי אם יוגש הערעור במועד, יעוכב ביצוע גזר הדין עד תום הליכי הערעור.

5.

אלא שהערעור לא הוגש במועד בשל תקלה במשלוח כתב הערעור למזכירות בית משפט העליון. דבר התקלה נודע לב"כ המבקשים רק בחלוף המועד להגשת הערעור, ולכן כתב הערעור הוגש רק ביום 04.04.11 לצד בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. משנתנה המשיבה את הסכמתה להארכת המועד, קיבל ביום 06.04.11 כב' הרשם ג' שני את הבקשה והערעור נקלט במזכירות בית משפט זה באותו היום.

6.

בד בבד עם כתב הערעור והבקשה להארכת המועד להגשתו, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש – היא הבקשה שבפניי. החלטתי לקיים דיון בבקשה עוד בטרם התקבלה החלטת הרשם בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור על מנת לקבל את התמונה בשלמותה בכל הנוגע לבקשתם של המבקשים ולנסיבות מעצרם, כפי שיתואר להלן. לדיון התייצב המבקש 1 בלבד וזאת בשל תקלה במזכירות בית המשפט העליון בזימונו של המבקש 2. חרף זאת, הצדדים הסכימו לקיים הדיון בהיעדרו של המבקש 2. בדיון התברר כי בתקופה בה ניתן גזר הדין, ולאחריו בעקבות עיכוב ביצוע העונש, שהו המבקשים במעצר בית, תחת איזוק אלקטרוני. ביום 03.04.11 נעצרו השניים עקב הפרות של תנאי המעצר. ביום 04.04.11 התברר למשיבה כי בשל אי הגשת הערעור במועד, כאמור לעיל, חלף המועד לתחילת ריצוי העונש ולפיכך הוצאה נגדם פקודת מאסר באותו היום. הצדדים הסכימו כי החל מיום 04.04.11, מעצרם של המבקשים ייחשב כריצוי עונש המאסר שנזר עליהם.

7.

ב"כ המבקשים טען כי סיכויי הערעור הינם גבוהים. לדבריו, העונש שהושת על המבקשים הינו חמור בהשוואה לעונש שהושת על המתלונן, שכאמור הורשע בבית משפט השלום ונדון ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. הודגש כי במהלך התקרית בגינה הורשע המתלונן, תקף זה את המבקש 2 באמצעות סכין וגרם לו לחבלות בירכיים ולצלקות בפנים. על כן, גורס ב"כ המבקשים כי עיקרון אחידות הענישה מחייב הטלת עונש דומה על המבקשים. ב"כ המבקשים הוסיף וטען כי מדובר במבקשים נעדרי עבר פלילי שזוהי הרשעתם הראשונה, הם משתייכים למשפחה נורמטיבית והמבקש 1 נישא רק לפני שבוע.

8.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, בנסיבות המקרה דנן, כאשר המבקשים נאסרו זה מכבר ומשמעות ההיעתרות לבקשתם היא קטיעת המאסר, נדרשים טעמים מיוחדים בכדי לעכב את ביצוע עונשם. במקרה שלפנינו, כך לשיטתה, לא מתקיימים טעמים אלה. בהקשר זה הדגישה כי בית המשפט התחשב בגזר דינו בטיעונים שמעלים המבקשים בערעורם על חומרת העונש וכי נוכח חומרת מעשי המבקשים, שתקפו את המתלונן תוך שימוש באלה וסכין לאחר שתכננו מראש את האירוע בקפידה, לא מדובר בעונש החורג לחומרא. לעניין העונש שהוטל על המתלונן, נטען כי קיים שוני בין המקרים, המצדיק הטלת עונש שונה ומחמיר יותר על המבקשים. כמו כן, צוין כי המבקשים נעצרו בעקבות הפרת תנאי מעצר הבית שבו היו נתונים, שיקול שיש בו להטות את הכף שלא להיענות לבקשה. לבסוף, ציינה ב"כ המשיבה כי מדובר בתקופת מאסר של 18 חודשים שאין בה כדי לייתר את הליכי הערעור, ועם זאת נתנה את הסכמתה לכך שמועד הדיון בערעור ייקבע בהקדם.

9.

עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, ככלל, נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מיידי ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכובו של ביצוע גזר הדין. יחד עם זאת, אל מול האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר הדין ניצב הצורך להימנע מפגיעה קשה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד כי מאסרו היה בלתי מוצדק ( ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, 270 (2000). להלן: הלכת שוורץ ).

איני סבורה כי במקרה דנן קיימת הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע עונש המאסר. ראשית , העובדה שערעורם של המבקשים מופנה אך נגד חומרת העונש משמעה כי חזקת החפות שעמדה להם הופרכה, ועל כן הנטיה תהא שלא לעכב את ביצוע המאסר (הלכת שוורץ , 282).

שנית , לעניין סיכויי הערעור, ספק בעיני אם יש בנימוקי הערעור כדי להוביל לביטולו המוחלט של עונש המאסר שהושת על המבקשים, זאת כמובן מבלי לקבוע עמדה מחייבת בעניין. בית המשפט קמא ייחס בגזר דינו משקל לטענותיהם המרכזיות של המבקשים, ובכלל זה לטענה בדבר הצורך באחידות הענישה אל מול המתלונן ולעובדת היות המבקשים נטולי עבר פלילי. בנוסף, אין להקל ראש בחומרת מעשי המבקשים ובאלימות הבוטה שנקטו, בתוקפם את המתלונן בנשק קר בחבורה כאשר הם רעולי פנים במהלכו של אירוע שתוכנן מבעוד מועד. עוצמת האלימות שבאירוע משתקפת מכך שהאלה באמצעותה הכה המבקש 1 את המתלונן, נשברה על ראשו. לשיקול זה יש להוסיף כי המבקשים נעצרו בשל הפרת תנאי מעצר הבית בו היו נתונים, נתון שיש בו כדי להקים חשש מפני הימלטות מהדין ומקשה על מתן אמון בהם, וזאת למרות ששהו במעצר בית למעלה משנה. שלישית , כאמור, על המבקשים הושתה תקופת מאסר בלתי מבוטלת של 18 חודשים ולכן אף אם יומתק עונשם במידת-מה, ספק אם יהיה בכך כדי לייתר את הליך הערעור. לבסוף , לא התרשמתי כי נסיבותיהם האישיות של המבקשים מיוחדות ויוצאות מגדר הרגיל באופן המצדיק את עיכוב העונש חרף השיקולים שמניתי לעיל.

אוסיף, כי בנסיבות המקרה שבפניי המבקשים כבר החלו לרצות את עונש המאסר שנגזר עליהם. משכך, נדרשים טעמים מיוחדים אשר יצדיקו את עיכוב ביצוע העונש, שהרי משמעותה המעשית של החלטת העיכוב היא שחרורם ממאסר שכבר החלו לרצות (ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.10); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.04.10)). לנוכח המפורט לעיל, לא מצאתי נימוקים מיוחדים מעין אלה במקרה דנן.

מהטעמים שלעיל, סבורה אני כי אין הצדקה לעכב את ביצוע עונשם של המבקשים. ברם, בהתחשב בהסכמת המשיבה לקביעת הדיון בערעורם של המבקשים במועד קרוב, ונוכח העובדה שעברם נקי וזוהי הסתבכותם הראשונה עם החוק, רואה אני לנכון להורות על קביעת הדיון בערעור בהקדם.

אשר על כן, הבקשה נדחית.