ע"פ 2825/08 איברהים אבו סבית נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 4.7.05, בשעת בוקר, נהג המערער ברכב שרישיונו פקע בשנת 2003, ובשלב מסוים הוא פנה לכביש המוביל לכיוון יער יתיר, ואשר הוגדר ככביש "צר ומשובש". בשלב זה הבחין בו שוטר (מנשה גבע), שסימן לו בידו וגם באמצעות מערכת הכריזה לעצור. המערער הנהן בראשו כמי שעומד לציית להוראה, אולם לפתע האיץ את מהירות הרכב והחל נמלט. גבע דלק בעקבות הרכב הנמלט, ועל פי גרסתו, הוא הבחין בשלב מסוים ברכב אחר שבא מהכוון הנגדי, ונאלץ לבלום בפתאומיות כדי להימנע מתאונה עד שנהגו איבד את השליטה עליו. כל אותה עת עקב אחר המרדף מסוק משטרתי, ובשלב הבא כאשר ניסתה ניידת נוספת לגרום למערער לעצור, הוא חלף על פניה תוך שהוא כמעט פוגע בחלקה השמאלי.

במהלך משפטו לא הכחיש המערער את נהיגתו ברכב, שהרי בשלב כלשהו הוא נעצר. עם זאת, טענתו היתה שהוא לא הבחין כי רכב משטרתי דולק בעקבותיו, ומשעמד על כך מיהר לעצור. גרסה זו של המערער לא קנתה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית משפט קמא, ואיננו סבורים כי שגה בכך, הואיל ואין זה סביר כי המערער יחלוף בקרבה כה גדולה לשתי ניידות ולא יבחין בשוטרים אשר דרשו ממנו לעצור תוך שימוש גם באמצעי כריזה. יתר על כן, בדו"ח המעצר שנערך באותו יום, נרשמו מפיו הדברים הבאים: " טעיתי פחדתי שיעשו לי קנסות " (ראו ת/6), ומותר לתהות מה מקורו של אותו פחד אם לא בעובדה שהמערער הבחין גם הבחין ברכבים המשטרתיים שדלקו אחריו. הנה כי כן, השאלה הנוספת היתה אם במעשיו סיכן המערער משתמשים אחרים בדרך, וגם על כך השיב בית המשפט המחוזי בחיוב. מדובר בדרך צרה שהמעבר בה לשני רכבים במקביל מהווה משימה המחייבת זהירות. נוכח הממצא לפיו המערער נמלט בנסיעה מהירה מאלה שדלקו בעקבותיו, שוב אין ספק כי הוא יצר סכנה פוטנציאלית לנהגים אחרים באותה דרך, כפי שגם הוכח באמצעות אותו נהג של רכב שנאלץ לסטות ולבלום כדי למלט את עצמו מתאונה.

באשר לטענה לפיה נרשמו לעורר גם דו"חות עבירה, לא מצאנו כי יש בטענה זו לסייע בידי המערער. הדו"חות האמורים בוטלו בו ביום, וממילא אין הם מבססים טענות הגנה מסוג של זיכוי קודם או סיכון כפול, ואין בהם גם כדי לפגוע במהימנות גרסתם של עדי

התביעה נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט.

כך או כך, מדובר בתקיפה של ממצאים שבעובדה, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולפיכך דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות.

באשר לעונש שהושת על המערער (30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי ופסילת רישיון נהיגה לשלוש שנים) - עונש זה אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת, בה נדרשנו לנקוט עקב אותם מרדפים אחר נהגים נמלטים, שהסתיימו לא אחת בפגיעות בנפש ונזק לרכוש. עם זאת, מדובר במקרה שחומרתו פחותה, באשר המרדף התנהל בכביש בו התנועה דלילה, והוא לא לווה בעבירות תעבורה נוספות, מן הסוג בהן אנו נתקלים בתרחישים דומים. נוכח זאת החלטנו להקל בעונשו של המערער, ואת תקופת המאסר בה ישא אנו מעמידים על 24 חודשים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם.