ע"פ 2831/96 יוסף אלקורעאן נ. מדינת ישראל

זו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, לא ישמשו התוודות המערער בפני חוקרי המשטרה והשחזור שנערך על ידו ראיה להוכחת אשמתו.

5.את הכרעת דינו ביסס בית המשפט על הראיות האחרות שנזכרו לעיל. לטענת המערער, לא די בראיות אלה מבחינת משקלן ומהימנותן להביא להרשעתו. דעתי שונה: כפי שפסק בית המשפט המחוזי, די בראיות האחרות, אליהן אתייחס להלן, כדי להצדיק את הרשעת המערער בעבירה בה הורשע.

קודם שאפנה לראיות אלה, אזכיר שבמהלך הדיון בערעור הועלתה על ידי הסנגור השאלה האם מסוגל המערער לעמוד לדין. על פי המוסכם בין הצדדים, נבדק המערער על ידי ד"ר אירנה אברהם, רופאה בתחום הפסיכיאטריה. על פי חוות דעתה, לא נמצאו בבדיקת המערער סימנים פסיכוטים או סימנים להפרעה אפקטיבית, ונקבע שהוא יודע היטב להבדיל בין מותר ואסור ועל כן הוא יכול לעמוד לדין. הסנגור הודיענו בכתב, שאין הוא חולק על תוכן חוות הדעת.

6.על פי עדות חושיה, התוודה בפניו המערער שהוא רצח את המנוח ("הזקן"). זו גם היתה הגירסה שמסר באימרותיו לחוקרי המשטרה נ1/, נ2/, נ3/. עיקרי גירסתו, כפי שאלה מובאים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלה הם:

"הנאשם יוסף אלקורען (צעיר בדואי כבן 21) נהג לבוא למקום השמירה של חושיה בפארק קנדה לעיתים מזומנות. חושיה חשד בנאשם שהוא שותף למעשי גניבה שארעו במקום השמירה שלו, ואף ביקש מהנאשם לא לבוא אליו עוד. אך הנאשם המשיך לבוא. כחודשיים-שלושה לפני מסירת הודעתו במשטרה, ביקש חושיה מהנאשם למצוא לו נשק לצרכי הגנה עצמית. את הנשק יקנה חושיה מהנאשם. הנאשם הבטיח לחושיה לעשות כן. באחד הימים אמר לו הנאשם כי ישנו אדם זקן השומר על לול עופות באזור, המחזיק ברשותו אקדח, וכי ינסה לקחת ממנו את הנשק בגניבה או בכוח.

כ15- יום לפני מסירת עדותו של חושיה במשטרה, הגיע אליו הנאשם בשעה 17:00. הנאשם נראה מודאג ועייף. הנאשם הצביע על מכנסיו. חושיה ראה שהמכנסיים רטובים. הנאשם אמר לחושיה כי הוא רצח את המנוח, אותו כינה 'הזקן'. הנאשם סיפר כי רחץ וניקה את מכנסיו בצינור בפארק קנדה, כיוון שהיו עליהם כתמי דם. הנאשם אמר שהוא תצפת את הרועה הזקן ועקב אחריו לפני הארוע וביום הארוע. ביום הארוע הבחין הנאשם בזקן בחורשה יושב במרעה על סלע. כשהתכופף הזקן והושיט את ידו לתוך סל כדי להוציא ממנו אוכל, הגיע הנאשם ברגל מאחריו, תפס אבן ודפק בראשו של המנוח ממרחק קצר, וזרק עליו אבן שפגעה בראשו מאחור. הזקן קם הסתובב לעבר הנאשם הסתכל עליו, ראה אותו ואמר לו משפט בעברית. אז ניגש הנאשם בשנית לזקן והכהו באבן בראשו. המנוח התקפל מכאבים ונפל. הנאשם נטל עוד אבן גדולה והכה את הרועה בגבו. הרועה הפסיק לזוז. הנאשם ניגש לזקן, ערך חיפוש על גופו אחר אקדח, ומשלא מצא - חפש בתוך הסל. בסל מצא בננות. כיוון שהזקן ראה אותו, רצה הנאשם לוודא שאכן מת הזקן, לכן תפס הנאשם עוד אבן והטיח אותה בגבו של הזקן. הנאשם הביע באזני חושיה את שמחתו על כך שהזקן מת ולא יוכל להתלונן נגדו. עם זאת, אמר הנאשם כי בזירה נשארו האבנים שבהן הכה את המנוח, שהן מוכתמות בדם המנוח, וכי הוא חושש שמא יעורר הדבר חשד בנאשם. הנאשם הוסיף כי בסל המנוח נמצאו בננות.

...

עוד סיפר חושיה כי הנאשם אמר לו שהוא סיפר לשומר בדואי על כך שהרג את הרועה היהודי, וכי הוא פוחד שמא השומר הבדואי יסגירו למשטרה. השומר הבדואי הוא העד עדנאן עטאונה, שאל עדותו עוד נשוב.

הנאשם אמר לחושיה שאין הוא חושש מפניו שהוא ימסור למשטרה על הרצח שבצע. גם חושיה נתן לנאשם תחושה שהוא יכול לבטוח בו. אך לאחר מקרי הגניבות החל חושיה לחשוש מהנאשם. חושיה הוסיף, כי הנאשם ניסה מספר פעמים לשוב לפרטי הרצח, כשכוונת הנאשם היתה בכך להפחיד את חושיה ממה שהנאשם מסוגל לעשות" (בעמודים 6-5 להכרעת הדין).

7.בית המשפט המחוזי הזכיר מספר סימני שאלה שהיו לו לגבי מהימנות עדותו של חושיה. בין אלה הזכיר: א. שרק ב12.6.95-, קרוב לשלושה שבועות לאחר שהמערער סיפר לו כי הרג את המנוח, סיפר את הידוע לו למעבידו ואחר כך למשטרה; ב. לחושיה היתה טינה אל המערער בשל היותו מעורב בגניבות ממחסנים אשר על שמירתם היה חושיה מופקד; ג. חושיה גם העלים בתחילה את העובדה שהוא ביקש מהמערער שישיג לו אקדח תמורת תשלום שישלם לו (ומעשיו של המערער במנוח היו במסגרת רצונו ליטול את נשקו של המנוח). על יסוד נימוקים אלה, גזר בית המשפט על עצמו לנהוג זהירות בעדותו של חושיה, והחליט שלא להסתפק בה לבדה כראיה על פיה יורשע המערער. בסופו של דבר, על סמך התרשמותו מעדות חושיה, לאחר בחינה מדוקדקת של גירסת חושיה על רקע ראיות אחרות שבאו בפניו, ובעיקר ההקלטה מיום 15.6.95 של שיחה בין המערער לחושיה ( להלן: השיחה מיום 15.6.96 ), הגיע בית המשפט למסקנה שעדות חושיה בעניין רצח המנוח היא עדות אמת, וכי, על כן, ניתן להסתמך עליה כראיה מרכזית להרשעת המערער.

8.קלטת השיחה מיום 15.6.95 מהווה ראיה מסייעת בת ערך לעדותו של חושיה. שיחה זו התנהלה, כזכור, קודם שהמערער נעצר. חושיה הקליט שיחה זו במסגרת שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה. המערער לא ידע ששיחה זו מוקלטת. התמליל של שיחה זו הוא מוצג ת21/ב'.

אף כי המערער לא חלק על כך שביום 15.6.95 בערב ישב אצל חושיה ודיבר עמו, הוא חלק על כך שהוא הינו אחד הדוברים באותם חלקים של השיחה אשר יש בהם כדי להפלילו. בית המשפט העדיף את עדות חושיה, על פיה השיחה מיום 15.6.95 מתנהלת כולה בין חושיה והמערער. עדות חושיה בעניין זה נתמכת במספר ראיות עצמאיות. ראשית, המערער עצמו מודה שהוא הינו הדובר בחלק הראשון של השיחה. והנה מתברר, וכך התרשם בית המשפט מפורשות לאחר שהאזין וחזר והאזין לקלטת, שהקולות הדוברים מתחילת השיחה ועד תומה הם קולות של אותם שני דוברים. שנית, קטע נוסף של השיחה מתייחס לתיקון מכוניתו של חושיה, כשחושיה שואל את המערער אם הוא מכיר אנשים מרמלה המוכרים מנועים. והנה, מתברר מהודעה של המערער (ת27/ מיום 13.6.95), שכשנחקר על שיחה שהיתה לו עם חושיה, הוא מספר שחושיה שאל אותו אם הוא מכיר מוסך שבו ניתן להשיג מנוע לרכב סובארו. הנה כי כן, המערער קושר את עצמו לא רק לחלק הראשון של השיחה, אלא גם להמשכה. שלישית, כרבע שעה אחרי גמר השיחה שהוקלטה, מסר חושיה את הקלטת לשוטרים. בפרק זמן קצר זה של רבע שעה בין סיום הפגישה בין המערער לחושיה לבין המועד בו מסר חושיה את הקלטת למשטרה - פרק זמן בו היה חושיה במעקב מתמיד של המשטרה - ברור שלא היה ביכולתו של חושיה "לעבד" את הקלטת, כך שיוכנסו לתוכה קטעי דברים שלו עם אחר שאינו המערער.

לכך יש להוסיף, שהקולות הדוברים בשיחה מיום 15.6.95 זהים, על פי קביעת בית המשפט, לקולות של שיחה אשר התקיימה ב19.6.95-, לאחר שהמערער נעצר, ולגבי שיחה אחרונה זו אין חולק שהדוברים הם חושיה והמערער.

המסקנה המתבקשת של כל האמור לעיל היא, שהשיחה מיום 15.6.95 היא שיחה בין חושיה והמערער. ברי, שהמערער התכחש לכך, בשל האופי המפליל את המערער של חלקים בשיחה זו.

9.האזנה לשיחה זו ועיון בתמלילה, מלמדים על כך כי המערער הוא זה שהרג את המנוח, המכונה על ידי הדוברים "הזקן" או "רועה הצאן". בשיחה חוזר ועולה רצונו של המערער להשיג נשק עבור חושיה. המערער מתאר איך עקב אחרי המנוח וחקר אודותיו לפני המקרה. הוא מציין שביום המקרה חיפש על גופו של המנוח נשק ולא מצא. הוא גם מודה שנכשל ב"פעולה" זו של הזקן כיוון שלא עלה על דעתו שהמנוח, אשר היה גם שומר נוסף להיותו רועה צאן, נהג לשאת את הנשק רק כשעסק בשמירה, אך לא כשרעה צאן. ביום המקרה, כזכור, רעה המנוח את עדרו, ועל כן לא היה אקדחו עמו.

השיחה אף כוללת אמירות של המערער, בהן הוא מסביר איך יתקוף חייל ויטול ממנו את נשקו על מנת לתתו לחושיה. בתוך כך, מתנהל בין השניים דו-שיח לגבי ההבדל בין הניסיון שעשה המערער ליטול את נשקו של המנוח לעומת הניסיון שייעשה ליטול את נשקו של חייל. המערער מסביר שהדבר ייעשה על ידי מכה בראש של החייל. על כך מזכיר לו חושיה איך נכשל עם המנוח: "כמו הסיפור של הזקן תעשה ולא יסתדר". אך המערער עונה ומסביר, שבמקרה של חייל ניתן לראות אם יש לו נשק אם לאו, וכך עונה המערער:

"אבל זה יאבו אחמד חייל שנשקו בולט

הבנת איך זה נשק אשקרה רואים אותו אני אומר לך זה נשק בולט אבל הפעולה של הזקן היתה בין כן ובין לא, אבל מה זה הבעיה שלו הנשק מוכן אבל הבעייה שלו התיכנון לדוגמה ועכשיו התיכנון במאה אחוז מתוכנן" (ראו בעמודים 4-3 של ת21/ב').

בקטע אחר בו מדובר על כשלון הניסיון לזכות בנשקו של המנוח, מתנהלת השיחה כך:

"חושיה: אתה זה המזל שלך עם הזקן לא הסתדר.

הנאשם: ואללה לא הסתדר, יצא בטעות.

חושיה: יצא בטעות" (בעמודים 14-12).

בית המשפט המחוזי עוסק בהרחבה בניתוח השיחה בין השניים, ונקל להשתכנע שהשיחה מתנהלת בין שניים היודעים על כך שהמערער הוא שהרג את המנוח כדי להשיג את נשקו, אך הדבר לא הסתייע בשל כך שלמנוח לא היה את אקדחו עמו ביום המקרה. אכן, שיחה זו יש בה סיוע רב לגירסה המפלילה את המערער אשר בפי חושיה.

לכך יש להוסיף, שהמערער לא נתן כל הסבר לדברים המפלילים שהוחלפו בשיחה זו, ובחר בהכחשה כוזבת של עצם אמירת הדברים.

10.את גירסת התביעה מחזקת עדות נוספת, על פיה התעניין המערער לדעת וידע שלמנוח היה אקדח. הכוונה היא לעדות העד עדנאן. על פי עדותו, שמע מהמערער לפני רצח המנוח שלמנוח יש אקדח. עדות זו של עדנאן משתלבת בדברים שהוחלפו בין המערער וחושיה בשיחה מיום 15.6.95. בשיחה זו מסר המערער כי שוחח עם עדנאן לפני הרצח בעניין נשקו של המנוח.

11.עדותו של חושיה והשיחה מיום 15.6.95 מהוות ראיות להודיה מצד המערער שהוא הוא זה שרצח את המנוח, על מנת ליטול ממנו את נשקו, אשר המערער סבר שנמצא עמו. לראיות אלה נדרש "דבר מה נוסף" כדי שניתן יהיה על סמכן להרשיע את המערער.

"דבר מה נוסף" שיהיה בו לחזק את גירסת ההתוודות, ניתן למצוא במספר ראיות:

א.על פי התוודות המערער בפני חושיה, הוא ידע שלמנוח יש אקדח ואותו ביקש לגנוב ממנו, אך ביום המקרה לא נמצא האקדח עמו. והנה הוכח, שלמנוח היה אמנם אקדח (דו"ח תפיסה ת17/), וכי ביום המקרה, בו רעה צאן ולא עסק בשמירה, האקדח לא היה עמו.

ב.ביום 12.6.95 סיפר חושיה למעבידו, דוד יעקב, על כך שהמערער הרג רועה זקן כדי ליטול ממנו את אקדחו. בין היתר סיפר לו מפי המערער, שבאותו בוקר אכל הזקן בננות. דברים אלה מוצאים ביטוי בהודעת דוד יעקב ת9/ מיום 14.6.95, אשר הוגשה בהסכמה. ראוי להדגיש, כפי שמציין בית המשפט המחוזי, שבאף דו"ח שנרשם עד לשלב זה לא נזכר שלמנוח היו בננות ביום המקרה. לאחר גביית ההודעה מדוד יעקב, ניגבו ראיות ומהן עולה שאכן היו בסלו של המנוח ביום המקרה בננות. ביום 15.6.95 נחקרה אשת המנוח, וסיפרה שהאוכל שנטל עמו המנוח בבוקר המקרה כלל שלוש בננות. בת המנוח מסרה בהודעתה (ת5/ מיום 29.6.95), שבעת שהיתה במקום בו נמצאה הגופה של אביה, הכניסה את ידה לסל האוכל של אביה אשר היה במקום, וזרקה מתוכו בננה, ולדבריה היו בננות נוספות בסל.

הנה כי כן, עובדה שיכולה היתה להיות בידיעת רק מי שנכח במקום בו מצא המנוח את מותו, מצאה את דרכה, באמצעות המערער, אל חושיה. ידיעתו של המערער על כך שהיו למנוח בננות, מחזקת את גירסת התוודותו בפני חושיה, על פיה הרג את המנוח וחיפש בכליו אקדח (אשר לא נמצא).

ג.חושיה הזכיר, מפי המערער, גם שהיה למנוח סל וגם עובדה זו הוכחה.

ד.גירסתו של המערער לחושיה היתה, שהוא היכה באבן על ראשו ועל גבו של המנוח. הממצאים שנמצאו בגופת המנוח בבדיקה שנבדקה על ידי ד"ר פיליפס (ת56/) כללו חבלות בראש וכן בגב.

12.לסיכום: על סמך כל האמור לעיל, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להסתמך על התוודות המערער בדבריו לחושיה ובשיחה מיום 15.6.95 כראיה מפלילה על פיה המערער הוא שגרם למותו של המנוח, כמפורט בהתוודותו. נוכח פרטי מעשיו של המערער, כפי שהודה בהם, הוכח שהמערער גרם למותו של המנוח במזיד, תוך כדי ביצוע העבירה של ניסיון לשוד, במהלכה התכוון לגנוב את אקדחו של המנוח.

אשר על כן, בדין הורשע המערער בעבירת רצח, ואנו דוחים את הערעור.

ש ו פ ט

השופט מ' חשין :

אני מסכים. ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.