ע"פ 2845/10 הזאר טיבי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער,

הזאר בן דיאב טיבי, הודה בעובדותיהם של שני כתבי אישום שהוגשו נגדו, האחד לבית המשפט המחוזי מרכז (ת.פ. 18572-06-09), והאחר לבית משפט השלום בראשון לציון (ת.פ. 3226/09). בזה האחרון מתואר קשר שקשר המערער עם אחרים לגניבתם של רכבים בישראל והעברתם לתחומה של הרשות הפלסטינית. בכתב האישום תוארו שלושה מקרים מסוג זה, במהלכם נגנבו משאית ושתי מכוניות מסוג ב.מ.וו. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער הפר צו בדבר מעצר בית. כתב האישום האחר עוסק אף הוא בעבירות מאותו תחום, אולם הפעם נלווה להן רכיב נוסף של חומרה. נטען, כי בתאריך 10.6.09, בשעת בוקר, השתתף המערער בגניבתו של רכב שחנה בנתניה. שוטרת שהבחינה במעשה הזעיקה כוחות משטרה,

וכאשר המערער ושותפו החלו בנסיעה היא עקבה אחריהם ודיווחה על כך לחבריה. הרכב הגנוב הוסע בידי אחר, והמערער ליווה אותו ברכב נוסף בו נהג. בשלב מסוים הבחין המערער בניידות המשטרה הדולקות אחריו, ועל כך הגיב בהאצת מהירותו מתוך כוונה למנוע את מעצרו. במהלך מנוסתו ביצע המערער עבירות תעבורה רבות בהן היתה כרוכה סכנה למשתמשים אחרים בדרך, ובשלב כלשהו אף נגח ושב ונגח עם רכבו ברכב אחר שעמד בדרכו. כתוצאה מפגיעה זו נחבלו שני אנשים. עוד נטען, כי בדרכו של המערער הוצב מחסום של דוקרנים, אולם הוא פרץ גם אותו, ורק לאחר מרדף נוסף הוא נלכד ונמצא מחזיק בכלי פריצה.

2.

כאמור, הודה המערער בעובדותיהם של כתבי האישום, ובעקבות כך הורשע בעבירות של גניבת רכב, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת מכשירי פריצה, קשירת קשר לבצע פשע והפרת הוראה חוקית. על כל אלה נדון המערער ל-6 שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 7 שנים. כמו כן, חויב המערער לפצות את הנוסעים להם גרם חבלה, בסכום כולל של 5500 ש"ח.

3.

המערער מלין בפנינו על חומרתו של גזר-הדין, תוך שהוא טוען את אלה: הוא הודה בעובדות שיוחסו לו ובכך חסך את העדתם של עדים רבים; לא ניתן משקל הולם לחרטתו והחלטתו לשנות את אורחותיו; הוא הודח לביצוען של העבירות על ידי גורמים עבריינים, ומשהביא ענין זה לידיעת המשטרה הוא נדרש לחשוף את זהותם של אותם גורמים, ואת זאת לא היה יכול לעשות עקב חששו לחייו-שלו ושל בני משפחתו; העונש אותו השית בית המשפט המחוזי, חמור במידה ניכרת מזה שהושת על שותפיו; חלקם של הרכבים שנגנבו הוחזרו לבעליהם; לבסוף, נטען כי לא היה מקום לחייב את המערער בפיצוי עקב מצבו הדחוק.

4.

במסגרת גזר הדין הגדיר סגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא (ראו גזה"ד בעמ' 18) את המערער כמי ש" עמד בראש חבורת עבריינים, כנופיה מלוכדת ומאורגנת של ממש " ותאור זה שאוב, ככל הנראה, מלשונו של סעיף 3 של כתב-האישום המקורי שהוגש לבית משפט בראשון לציון (ת"פ 3226/09). מטבע הדברים, מותר להניח כי נכון היה להחמיר בעונשו של מי ששימש ציר מרכזי בעשייה בעבריינות בהשוואה לשותפיו, אולם באי-כוח המערערים טענו כי בסוגיה זו שגה בית המשפט המחוזי, הואיל ובסעיף 3 האמור נעשה תיקון קודם להודאת המערער והרשעתו. דא עקא, בשאלת מהותו של התיקון נתגלעה מחלוקת.

בכתב האישום שצורף להודעת הערעור אכן נמחקו המלים שייחסו למערער עמידה בראש הכנופיה, אולם במקומן נרשמו מלים שמשמעותן דומה, היינו: "[המערער] תכנן וביצע והנחה גניבות רכב". הודעת הערעור הוגשה בשמו של המערער על ידי עו"ד אורי בר-עוז, אולם ביום שנקבע לשמיעת הערעור התייצב לצדו גם עו"ד שלומי בלומנפלד, וגם הוא ביקש לטעון לטובת המערער. בשלב זה, ולהפתעת הכל, טען עו"ד בלומנפלד כי כתב-האישום המתוקן אותו הגיש עו"ד בר-עוז אינו זה שעמד בבסיס ההרשעה, הואיל ואת המלים שהגדירו את המערער כמי שעמד בראש הכנופיה, החליפו המילים לפיהן נמנה המערער על אותה כנופיה כאחד המבצעים בצוותא בלבד.

באת-כוחה המלומדת של המשיבה התקשתה להשיב על השאלה איזו מבין הגרסאות שנשמעו מפיהם של באי-כוח המערער היא הנכונה, מן הטעם הפשוט שאותה גרסה חדשה שהובאה מפיו של עו"ד בלומנפלד הועלתה לראשונה במהלך הטיעון בערעור.

במצב זה הורינו לבעלי הדין לברר את הסוגיה שבמחלוקת ולהניח בפנינו את הסבריהם בכתב. לאחר ימים ספורים הודיע עו"ד בר-עוז כי כתב-האישום המתוקן אותו צרף להודעת הערעור, הנו המסמך העומד בבסיס הרשעת שולחו. בחלוף יומיים נוספים התקבל בבית משפט זה תיקו של בית המשפט המחוזי, ובו מצוי כתב האישום ששימש להרשעה, והוא זהה לזה שהוצג על ידי עו"ד בר-עוז. במצב זה שוב אין מנוס מן המסקנה כי טיעונו של עו"ד בלומנפלד בפנינו היה, למצער, שגוי, ומעבר לכך לא נוסיף.

5.

בהחלטתנו מיום ז' בשבט התשע"א (12.1.2011) קבענו כי לאחר שנקבל את הסבריהם של הצדדים נקבע כיצד יימשך הטיפול בערעור. מששבנו ועיינו בפרוטוקול הדיון, ומצאנו כי מפיו של עו"ד בר-עוז נשמע טיעון מלא ושלם בשם שולחו, החלטנו להכריע בערעור גופו מבלי לשוב ולזמן את בעלי-הדין.

6.

המערער נמנה על כנופיה שעסקה בגניבתם של רכבים מישראל והברחתם לשטחי הרשות הפלסטינית. גם בהנחה כי המערער לא עמד בראש הכנופייה, שוב אין ספק כי חלקו בפרשה היה מרכזי, הואיל ובלשון כתב האישום המתוקן הוא "תכנן ביצע והנחה" את הגניבות. עבירות אלו נפוצות הן, ולא אחת קבעה הפסיקה כי יש להחמיר בעונשם של מבצעיהן נוכח הנזק הכלכלי הכרוך בהן, עוגמת הנפש הנגרמת לבעלים, והצורך להרתיע את הרבים. יתרה מכך, נדמה כי נשכח מלבו של המערער שלא רק בגניבת רכב עסקינן, אלא גם בנהיגה פרועה ומסוכנת במהלכה הוא פגע ברכב אחר וגרם חבלה של ממש לשני נוסעים. בנסיבות אלו, וחרף אורכו של המאסר שהושת עליו, לא גילינו בגזר הדין חומרה כלשהי, באשר הוא משקף מדיניות ענישה נכונה וראויה.

הערעור נדחה.