ע"פ 290/98 האני עוויד'ה נ. מדינת ישראל

בעקבות תגרה, שככל הנראה גם המתלוננים - או מי מהם - היו מעורבים בה, הגיעה חבורה של צעירים לביתם של המתלוננים, ותקפו כמה מהם. על יסוד תלונותיהם של המתלוננים במשטרה הועמדו שני המערערים לדין, הורשעו בעבירות של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות ונדונו, כל אחד, לשנת מאסר בפועל ולשנת מאסר על-תנאי. הערעור הופנה כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש.

בא-כוחו של המערער 2 הודיענו כי הוא חוזר בו מן הערעור על ההרשעה. לפיכך נתייחס תחילה לערעור שהגיש המערער 1 כנגד הרשעתו בדין.

בעדויותיהם במשפט חזרו בהם המתלוננים מן הטענה שנכללה באמרותיהם בחקירה, על פיה זיהו את המערערים כמי שהשתתפו בתקיפה נושא האישום. השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי דחתה את עדויותיהם בפניה כבלתי מהימנות לענין זה, והעדיפה על פניהן את האמרות שמסרו בשעת החקירה. אמרות אלה קיבלה השופטת כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות; ומשמצאה דבר לחיזוקן, הרשיעה על פיהן את המערערים.

טענתו המרכזית של הסניגור המלומד בשם המערער 1 היא, כי בנסיבות הענין, לא היה בית המשפט המחוזי רשאי להעדיף את גירסות המתלוננים בחקירה על פני גירוסותיהם בעדות. לטענת הסניגור, עולה מן הראיות כי סמוך לאחר התגרה הראשונה נדרשו המתלוננים לשלם פיצוי לשלושה מבני חבורתו של המערער 1 ובהם המערער 1 עצמו. הטענה היא שהמתלוננים ובני החבורה שכנגד לא הכירו זה את זה לפני הארוע וכי המתלוננים הזכירו בחקירה שמות שלושה מתוקפיהם, לא על-פי זיהוים של השלושה אלא רק על יסוד הזכרת שמותיהם במסגרת הדרישה לפיצויים (עטווה) כמי שנפגעו במהלכה של התיגרה הקודמת.

לטענה זו אין אחיזה בחומר הראיות שבא לפני בית המשפט המחוזי. הסניגור היפנה אותנו לעדות המזכירה שהיתה דרישה לפיצוי; אבל לא היה בידו להראות מי היה הדורש ובעיקר, כי שמותיהם של המערערים הוזכרו כזכאים לפיצוי במסגרת הדרישה. יתר על כן, הסניגור שייצג את שני המערערים בבית המשפט המחוזי לא חקר את המתלוננים על המקור שממנו נודעו להם שמותיהם של שלושה מהתוקפים, שבעדויותיהם התכחשו להיכרות קודמת עמם. זאת ועוד, השופטת המלומדת ציטטה בהכרעת דינה את דברי המתלוננים באמרות שלהן התכחשו בעדויות. הלשון בה נוסחו הדברים באמרות אינה מעוררת יסוד לספק, כי שמות המערערים אוזכרו על סמך זיהוי; וגם השופטת קבעה בהכרעת הדין כי זיהוי המערערים נעשה על יסוד היכרות אישית. בקביעה זו לא מצאנו עילה להתערב.

די בכך כדי להביא לדחיית הערעור של המערער 1 כנגד הרשעתו.

הערעור על גזר הדין איננו מעורר מחלוקת. בית המשפט קמא גזר על המערערים עונש מאסר. במועד ביצוע העבירות למערער 1 טרם מלאו 21 והטלת מאסר עליו חייבה קבלת תסקיר מבחן. בנסיבות אלו אין מנוס מביטול גזר הדין לגביו והחזרת עניינו לבית המשפט המחוזי לדיון חדש בעניין העונש. כיון שכך מתחייב לגבי המערער 1, הסכימה באת כוח המדינה שגזר הדין יבוטל גם ביחס למערער 2 וכי הדיון המחודש בעניין העונש ישוב ויתקיים ביחס לשני המערערים.

אשר-על-כן אנו דוחים את הערעור על הרשעתם של שני המערערים ומקבלים את הערעור על גזר הדין. גזר-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל וההליך מוחזר אליו לדיון בעניין העונש, ביחס לשני המערערים, מתחילתו.