ע"פ 2909/05 עמוס דורון נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום בתל-אביב הרשיע את העורר בעבירה של פרסום הצעה של ניירות ערך לציבור ללא תשקיף במטרה להטעות משקיע סביר, עבירה לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968. בעקבות כך נגזרו לעורר 10 חודשי מאסר, מתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל, בהם הוא אמור לשאת בדרך של עבודות שירות, וכן קנס בסך 20,000 ₪.

כנגד פסק-דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, והעורר ביקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. לבקשה זו נתנה המשיבה את הסכמתה, ומשהובא העניין להכרעתו של בית המשפט, הוא קבע כי העיכוב יותנה בערבויות שונות, וכן ניתן צו לעיכוב יציאת העורר מהארץ. על החלטה זו, ולמען הדיוק כנגד עיכוב היציאה מהארץ, מכוון הערר שהוגש לבית משפט זה.

נטען, כי העורר, שמרכז חייו בישראל, הינו איש עסקים אשר תפקידו מחייב יציאה תכופה לחו"ל, וכך הוא עשה מספר פעמים מאז ניתן גזר הדין. כן נטען, כי בפני בית משפט קמא לא הובאה ראיה לקיומו של חשש שהוא יימלט מאימת הדין, וממילא גם לא הוכחה עילה לעכב את יציאתו מהארץ.

חוששני שאין בידי לקבל השקפה זו. בין יתר התנאים שקבע המחוקק להבטחת התייצבותו של נידון המערער על הרשעתו ועונשו, הוא למנוע את יציאתו לחו"ל (סעיף48(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). עם זאת, קובע סעיף 48(ב) שני תנאים מצטברים לעיכוב יציאתו של נידון לחו"ל, וביניהם קיומה של אפשרות סבירה שהוא לא יתייצב לשאת בעונש.

אכן, בית המשפט המחוזי לא טרח להתייחס בהחלטתו לעניין זה, אולם סבורני כי מקום שנגזר לנאשם מאסר, ואפילו אם הוא משיג עליו בפני בית משפט שלערעור, קיים חשש מובנה שיציאתו לחו"ל עלולה לסכל את ביצוע העונש. לפיכך, התנאת היציאה מהארץ בערבות, הינה החלטה נכונה, כאשר טיבה של הערבות ישתנה מטבע הדברים על פי נסיבותיו של כל נאשם.

ובאשר למקרה שבפני – סבורני כי די יהיה בהפקדתה של ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪ כדי להבטיח את שובו של מערער לישראל, וכך אני מורה.